בגט לכל ילד

ביום חמישי (29 במרץ) ייפתח בקולנוע לב תל אביב ולב סמדר ירושלים פסטיבל פרנסואה טריפו שנושא את השם המביך "האיש שאהב נשים", שעלול להישמע כמו פסטיבל דודו טופז למי שלא יודע שזהו שמו של אחד מסרטיו של טריפו.

בניגוד למתבקש, הפסטיבל לא מאפשר לעקוב אחרי תקופות שונות ביצירתו של טריפו באופן כרונולוגי, וגם לא לשים דגש על התקופה האולי הכי מעניינת שלו בתור אחד מראשי תנועת הגל החדש הצרפתי שצמח מבין דפיו של כתב העת "מחברות הקולנוע" של אנדרה באזין, בו כתבו (בין היתר טריפו, ז'אן לוק גודאר, קלוד שאברול, אריק רומר וז'אק ריבט) בשנות החמישים, כהכנה תיאורטית להשתלטותם על הקולנוע הצרפתי בתחילת שנות השישים, תוך דחיקת "קולנוע האיכות" הזקן והמיושן של צרפת הצידה.

במאמרו "מגמה מסוימת בקולנוע הצרפתי", שהתפרסם ב"מחברות הקולנוע" בשנת 54', תוקף טריפו את הקולנוע הצרפתי של תקופתו, שבניגוד לניאו-ריאליזם האיטלקי לא התחדש אחרי מלחמת העולם השנייה, ומדבר על מושג ה-Auteur שמחייב את הבמאי לעבוד על חומרים אישיים משלו, להשתמש במדיום ככלי לביטוי אישי ולעמוד בראש שרשרת ההפקה.

היות והפסטיבל לא בנוי כאמור בצורה כרונולוגית, אלא דווקא בצורה של סדרות סרטים לפי נושאים (העסק מתחיל בסדרת סרטי האהבה, כשבקיץ מובטחת לנו סדרת סרטי הפשע ובסתיו סדרת הסרטים האישיים), הוא נפתח במשולש הרומנטי המיתולוגי של ז'אן מורו, אוסקר וורנר והנרי סרה - "ז'יל וג'ים", שהוא אולי הסרט המפורסם ביותר של טריפו, אבל הוא גם הסרט הראשון שלו שחורג מהעקרונות עליהם היה מושתת הגל החדש הצרפתי וזה שגרם לחבריו לראות בו בוגד.

שאר הסרטים בסדרת סרטי האהבה הם כבר סרטים מאוחרים יותר, משנות השבעים ("שתי אנגליות", "סיפורה של אדל" ו"האיש שאהב נשים") והשמונים ("המטרו האחרון" ו"האישה שממול"). אני מניחה שבשביל לראות בפסטיבל את "400 המלקות" - הסרט הראשון באורך מלא של טריפו משנת 59', שכבש את פסטיבל קאן ממנו היה טריפו מנודה כמבקר קולנוע ושפתח רשמית את הגל החדש ביחד עם "עד כלות הנשימה" של גודאר - נצטרך לחכות לסתיו, שזה כבר עניין שתלוי באחד, אריק. בינתיים נאלץ להסתפק בסרטים עם ז'ראר דפרדייה על הכיבוש הנאצי.