צביקה מאז ולתמיד

הטעות הרווחת בעניינו של צביקה פיק היא כי מדובר באמן הקאמבקים, בקמיקזת שינוע עצמי מתהומות נשייה אינסופיים אל מרכז הבימה, חזור ושוב, שוב וחזור. ולא זאת היא – שכן פיק מעולם לא עזב ועל כן אין גם ביכולתו לשוב. האלמנט המופלא לדיון בעניינו של פיק הוא התכונה המבדילה אותו מכל דמויות התרבות הישראליות באשר הן: צביקה הוא על זמני, על ישראלי. אבל גם: אל זמני, אל ישראלי. הוא צביקה פיקי. וזה הדבר היחיד שהוא יודע לומר על העולם סביבו. ועל עצמו.

בשנות השבעים - עת פיזז על במות תודעת התרבות הישראלית כנער פרחים עם ליבידו שובב, כגלגול מאוחר של פולחן אלילי הפופ שפגע בארה"ב ובאירופה כברק בשנות השישים והגיע לישראל באיחור עבדקני של כמעט עשור - נתפס צביקה כ"הדבר הגדול הנוכחי" וכמבשרו הלא מזיק של אביב גפן. הוא היה חמוש ברעמת תלתלים יהודית רביצית, באזור חלציים גמיש – גם אם מגוחך לא אחת בדרך בה שילב עינטוזים אשכנזיים וחלומות על צ'אק ברי – ובכישרון הבלתי חוזר, החד פעמי, במתת האל החשובה ביותר לבני תרבות הפופ: היכולת לכתוב להיטים בצ'יק צ'אק. להיטים שמהירות כתיבתם נפלה רק מהבזק בו השתלטו על לבבות המאזינים ושולחי הגלויות לתחרות "זמר השנה" של רשת ג'. צביקה למושג "זמר השנה" הוא מה שפסל הארי השואג בתל-חי לזכרו של טרומפלדור.

אבל, כדרכן של אופנות, גם אופנה זו של מכנסי עור, תעוזה מינית של תיכוניסט חרמן והיכולת לחבר לחנים קליטים למילים "מעלה-מעלה-מעלה" – נדמה בשעתו שחלפה. אפס, כי בחיים לא. צביקה חזר, ובגדול, בשנות התשעים – כשכל המתעקשים לזהותו כדאחקה רטרואקטיבית משמיטים מליבם פרט פעוט אחד: צביקה מעולם לא עזב. גם כשנעדר ממצעדי הפזמונים ומשערי השבועונים - עדיין, בלבו שלו, היה מגה-סטאר מעודכן ולוהט, אגדת פופ נצחית שהזמן לא יכול לה. וכך, במין ספין לא מתוכנן, טמן צביקה מלכודת ללועגים לו והפך את הצוהר שנפתח עבורו בידי שני עיתונאים צעירים שלא זה המקום להללם לדלת ראשית, לשער השיבה שלו אל הממלכה שמעולם לא עזב, עוטה על פניו ארשת של "אני הייתי פה כל הזמן – אבל מי אתם ומה אתם עושים פה?"

הנה כי כן, באלגנטיות שאין טבעית וזורמת ממנה, הפך צביקה לקאנון פופ. בלשון אירופאית יותר ניתן לומר כי צביקה עבר אבבאיזציה של הקריירה ושל דימויו התרבותי. כאבבא בשעתה, כך גם צביקה חזר אל היכלי הדיסקו של שנות התשעים, הופך למילה נרדפת לגוד טיים, לפרי ספיריט, לנוסטלגיה בסבבה, לאומרים שהיה כאן שמח לפני שנולדתי. דור הדיסקו החדש, שלא ידע את "שיער" ואת גבי שושן ואת שרי, התרפק על צביקה פיק כמו ילד ששב ומצא את אהבת נעוריו. נעורים שעדיין לא סיים. בעצם, נעורים שעדיין לא התחיל.

ואז "דיווה" וניחוח הבימבו האירוויזיוני של הצלחה בינלאומית, בצוותא חדא עם הססגוניות של דנה אינטרנשיונל – וצביקה, אותו צביקה שכמה שנים קודם לכן מותג כסוס מת חי ובועט, עבר פסאדה וקיבל בהכנעה מנצחת את התואר "גאון מוזיקלי". ואם היה מתחשבן עם מבקריו ומוציא אצבע משולשת בסגנון "אמרתי לכם", ודאי היה נעלם חיש מיד, עם חלוף העניין הציבורי באירוויזיון. אלא שצביקה, כצביקה שהוא, שב וחבש את גלימת מלך הפופ, את שפת הגוף של "אני כאן, בייבי. זה אתם שמשתנים, זה הזמן שבורח לכם. אני כאן מאז ומתמיד. ולתמיד".

וזה נכון. בעוד אנו התבגרנו, התברגנו, מרדנו, התאבדנו, נכנענו והוכנענו – צביקה כלל לא השתתף במשחק שלנו. הוא המשיך לעשות את הדבר היחיד שהוא יודע לעשות – להיות צביקה פיק. בעולם שמנסה להמציא את עצמו בכל רבעון מחדש, בתרבות שמקימה עליה אופנות יש מאין וגיבורים בני חלוף, צביקה היה היחיד שיכל לזמן. מהסיבה הפשוטה שהוא מעולם לא טרח להתייחס לקיומו.

וכמובן שבהמשך בלתי נמנע עלה ובא המחזמר המבוסס על להיטיו, "מרי לו". ועל בימת תיאטרון "הבימה" מכל המקומות! ואם היה אחד שהעז לנחור בזלזול, היה זה צביקה שהעמידו במקומו, מבלי שאמר דבר, רק בכך שנמנע מלהודות על הכבוד הגדול שנפל בחלקו וכו'. אסטרגיית הקיום של צביקה הוכיחה את עצמה גם הפעם, והציבור נאלץ להסכים ובטבעיות גמורה למלא את היציעים ולהטביע את חותמת הגומי על מה שצביקה פיק ידע כל הזמן הזה ואנחנו התקשנו להאמין ולהבין – צביקה פיק, האיש שמשלב ישראליות ירחמיאלית בשמו הפרטי ופופ סטאריות בינלאומית בשם המשפחה שלו, איז פור ריל. ובפרפראזה על זבל עכשווי: צביקה פיק אמיתי – כל השאר לא.

וכעת, לסיכום, ובמהלך תקשורתי בלתי נמנע: סדרת הספין אוף על הקריירה של צביקה. כלומר, שרונה ודניאלה פיק המקסימות, ששומרות על המסורת של סדרות בנות - דומות למקור, אבל לא משתוות לו. מתכתבות איתו ללא הרף, אבל מכירות בערכן: לוויינים של האורגינל, לא יותר. לא פחות. ועוד הערה מעניינת לסיכום היא התבוננות בסרטון הפרסומת של צביקה לטלפון הסלולרי המנגן נעימות דיסקו ומהבהב כמו מערבל אורות. צביקה בחדר האיפור שלו: בודד וזוהר. בן בלי גיל. רק המראה – כלומר, בבואתו – מארחת לו לחברה. הטלפון מצלצל. צביקה רוקד כמו סנאי שבלע אגוז אחד יותר מדי. אבל זה לא מפריע לו. לא מגוחך בעיניו. לא מגוחך גם בעיני הצופה המביט בכהן הטראש הנצחי משתטה. נכנסת נערה אסייאתית ואומרת לו "צביקה, פיק אפ דה פון". משחק מילים כזה, שבכל הקשר אחר, בווריאציה על כל דמות אחרת, שם אחר, היה נשמע מגוחך ואידיוטי. אבל לא על צביקה. משהו בדרך בה צביקה מקבל את הפיקיות שלו, באופן בו הוא מנרמל את עצמו מול העולם – גורמת לעולם ולתרבות להבין שהם עצמם חריגים ומוזרים, הם עצמם גרוטסקים ומגוחכים. צביקה הוא קו המשווה של שפיות הפופ הישראלית – הציר אותו סובבת התרבות הישראלית ונעמדת מולו כדי להשוות גדלים. חבל על הזמן, לצביקה יש יותר גדול.