השטן ממוסקבה

מהיום (רביעי) ועד יום שישי יתקיים בסינמטק תל אביב כנס "הקול שלנו", בנושא נשות וילדי הלילה, שיעסוק בזנות, ייבוא וסחר בנשים, וינסה לחקור את הסיבות הסוציו-אקונומיות של התופעות האלה ולהציע להן פתרונות. במסגרת הכנס יתקיימו שלל הרצאות ודיונים בנושאים רלוונטיים (מהזמנת נשים בדואר ועד הנושא החם של לפני שבועיים וחצי - סושי בר על גוף האשה), ויתארחו דוברים, ובעיקר דוברות, מכל העולם. פה ושם גם יוקרנו סרטים, ביניהם הסרט המצוין "ליליה לנצח" ("Lilya 4-Ever").

את "ליליה לנצח" ביים לוקאס מודיסון השוודי, שעשה את "פאקינג אמאל" המקסים – סיפור אהבה של שתי נערות בעיירה שוודית נידחת – ואת "כולם ביחד", שהציע מבט משועשע, אך חם ואנושי, על חייהם של חברי קומונה סוציאליסטית בשוודיה של שנות השבעים. שני סרטיו הקודמים של מודיסון היו אופטימיים ורימזו כי מודיסון מאמין בכוחם של אהבה וחברות לשפר את מצבו של האדם. ב"ליליה לנצח" נולדת הגיבורה לתוך מציאות כל כך קשה, שלאהבה וחברות מראש אין סיכוי לפרוח בה.

ליליה (אוקסנה אקינשינה) היא נערה רוסיה בת 16, שגרה עם אמה בשכונת עוני במקום לא מוגדר בברית המועצות לשעבר. לאמא שלה יש חבר חדש שהבטיח לקחת אותה לאמריקה, לחיים טובים יותר. החלום לברוח מחיי עוני בעיירה רוסית מתפוררת, אחרי נפילת הקומוניזם, הוא חלק אינטגרלי מחיי היומיום של ליליה וכל סובביה. אם ב"פאקינג אמאל" חלמו הנערות לברוח מהעיירה שלהן כי לא קורה בה שום דבר מעניין - משהו כמו המקבילה השוודית לשעמום הפרברים האמריקאי - ב"ליליה לנצח" הרצון לברוח נובע מצרכים הרבה יותר בוערים ואקוטיים. בימים טובים יותר עבדו תושבי העיירה באיזושהי תעשיה צבאית, במקומה נשארו עתה רק בניינים נטושים שהצעירים מסניפים בהם דבק. עם כניסת הקפיטליזם לרוסיה הופכת אמריקה לחלום נוצץ – באחת הסצינות מספרת ליליה בהתרגשות שיש לה ולבריטני ספירז יומולת באותו יום. אלא שהסחר החופשי שבבסיס הקפיטליזם הוא זה שיביא בסופו של דבר למפלה הסופית של ליליה.

אחת הסצינות הקורעות בסרט היא זו בה אמה של ליליה מתרחקת באוטו מהבית, וליליה נשארת מאחור, מייבבת בפיג'מה בתוך שלולית בוץ. מיד כשאמה עוזבת, דודה של ליליה מעיפה אותה מהדירה ומעבירה אותה לחדרון קטנטן עם תנאים סניטריים בלתי סבירים לחלוטין. בין לילה מוצאת את עצמה ליליה בגיהנום. היא עושה כל שביכולתה כדי לשרוד, מה שאומר לנסוע ברכבת לעיר הסמוכה כדי לעבוד בזנות. לרגע נראה שהאמונה של מודיסון באנשים ובכוחה של אהבה מרימה את ראשה, אבל הכל משתנה כשמחזר נחמד באופן חשוד מציע לקחת אותה איתו לשוודיה ומבטיח ששם יוכל לסדר לה עבודה. ליליה לא מהססת לרגע ונוטשת את הילד שאימצה בדיוק כפי שאמא שלה נטשה אותה – זה המחיר שכל אחד היה מוכן לשלם כדי לברוח מהגיהנום. אלא שגם הבריחה הזאת היא רק אשליה, וליליה מוצאת את עצמה בגיהנום הרבה יותר גרוע. כמו הרבה נשים וילדות רוסיות אחרות, היא נמכרת לסרסור מערבי ונכפה עליה לעבוד בזנות בניגוד לרצונה. אם קודם המצב היה נראה חסר מוצא, הרי שבארץ זרה, בה היא נחשבת למהגרת לא חוקית, עם זהות בדויה ודרכון מזויף, המצב רק עוד יותר גרוע. הסיטואציה הזאת מזכירה את המהגרים הלא חוקיים בסרטו של סטיבן פרירס, "דברים יפים מלוכלכים", שם למדנו שהמהגר הלא חוקי אנונימי לחלוטין, ועל כן הוא בעצם לא קיים. ואם ליליה לא קיימת, אף אחד לא יכול להציל אותה.

אין מנוס מלהגיד את זה - "ליליה לנצח" הוא סרט חזק והוא סרט קשה. כבר מהסצינה הראשונה, בה רואים את ליליה החבולה רצה לאורך כביש אירופאי קר, כשברקע השיר "Mein Herz Brennt" ("הלב שלי בוער") של להקת המטאל-התעשייתי הגרמנית ראמשטיין, ברור שזה לא הולך להיות קל. הסבל האינסופי שהוא מנת חלקה של ליליה אינו קל לצפייה, ומודיסון לא עושה לנו הנחות. יש בסרט לא מעט סצינות קשות, כמו למשל המונטאז' של הלקוחות שליליה נאלצת לשכב איתם, המצולם מנקודת המבט שלה, עם קלוז-אפים מטרידים על הפנים המבחילות שלהם. מודיסון נע בחופשיות בין ריאליזם סוציאליסטי על פי המסורת הקן לואצ'ית – המאפיין את מרבית הסרט – לבין סצינות החורגות מהז'אנר במניפולטיביות ברורה ומדויקת. הקטעים הכי רחוקים מהריאליזם האפרורי הם קטעי הפנטזיה של ליליה, בהם היא חולמת שוולודיה מבקר אותה בדירה בה היא כלואה בשוודיה, כשכנפיים לבנות של מלאך מחוברות לגבו.

קראתי בראיון עם מודיסון שהוא מחשיב עצמו כנוצרי מאמין, ושהגאולה שליליה מוצאת בסוף הסרט – גם אם זה בעולם הבא – היא מבחינתו נחמה. עבור הצופים שאינם נוצרים מאמינים, נראית הגאולה של ליליה כהתרסה צינית נגד האלוהים שמרשה שדברים כאלה יקרו בעולם. אני מניחה ששתי נקודות המבט תקפות באותה מידה, כשההבדל היחיד הוא מידת הדיכאון שיוצאים איתה בסופו של דבר מהקולנוע.


* "ליליה לנצח" יוקרן בסינמטק תל אביב ביום חמישי בשעה 14:15