חרב פיפיות

צדקה הדר טורוביץ' כשכתבה כאן השבוע שהייצוג ההולך וגדל של הומואים בתרבות הפופולרית הוא חרב פיפיות עבור הקהילה הגאה. התייחסות להומואים כאל קהל צרכנים שוטה אינה באמת עוזרת לילד בדימונה שרוצה לצאת מהארון. אבל טורוביץ' טועה במסקנותיה. המגזר הגאה לא "ייטחן כמו להיט של גלגל"צ", כי נשים כמוה ימשיכו לשכפל את הג?ן המשובח הזה, בלי קשר למה יהיה או לא יהיה בטלוויזיה. ובכל מקרה הומואים ימשיכו להיות נחשקי פרסומאים בגלל שיישארו מגזר חזק מבחינה כלכלית, בין השאר בזכות היותם גברים בחברה פטריארכלית. לכן הדאגה לגורל הקהילה מיותרת. כאן נדרשת הדאגה לחריגו?ת עצמה. זו שכוללת גם טרנסג'נדרים, לסביות ושאר סוטים.

"חריגו?ת זה סקסי" לא בגלל החלטה של קברניטי ה-MTV. פוקו האגזוזן ל?ימד?נו ש"האחר" מגדיר את הנורמליות שלנו. זה נכון לגבי מכשפות, נשים חד-הוריות, מיעוטים אתניים, משוגעים והקוקסינלים אצל דן שילון. אנחנו זקוקים להם כדי לאשש את תפיסתנו העצמית כנורמלים. החריג התורן נותן לנו את תו התקן של הממסד. אלא שכמו שהחברה כולאת את המשוגע בבית משוגעים, כך היא גם כולאת את הייצוג ההומואי בתמונת המראה של עצמה: הם אוהבים בנים אבל מתחתנים בדיוק כמונו. הן אוהבות בנות אבל מממשות את הנשיות שלהן באימהו?ת. בדיוק כמונו. לא מזמן מצאתי בתיבת הדואר שלי הזמנה לחתונה של זוג חברים זכרים שלי. ברור שתהיה שמחה גדולה ואורגיה פרועה (כמו אצל ההומואים, אתם יודעים), אבל גם הקמפיין של ג'ורג' בוש לעידוד המשפחה לא הצליח לשכנע אותי בדבר נחיצותו של מוסד הנישואים שאותו כינתה האנרכיסטית אמה גולדמן "עשב שוטה אומלל שזרעו המדינה והדת".

בכל אופן, להומואיו?ת שלי אין ייצוג ב"מצעד הגאווה הרב תרבותי". כך, לדוגמה, בסרט "יוסי וג'אגר", ההומואים מממשים את זהותם רק בארון, וגרוע מזה - הם חיילים. רק יהודה לוי במדי צבא הכיבוש יכול להיכנס לחיקו החמים של הקונצנזוס הישראלי. אבל מי בכלל רוצה להיות שם, יחד עם שרה'לה שרון, אריק שרון ודודו טופז? אני מעדיף את המסיבות הקוויריות שמתקיימות לאחרונה בקוסמונאוט, הצופה ומקומות נוספים. אלה מעידות על תרבות לסבו-הומואית אלטרנטיבית אמיתית. כזו שנהנית להיות מיעוט, כזו שלא מפחדת להיות פוליטית, כזו שהייצוג המסחרי של ההומו היהודי-ציוני-אשכנזי-בורגני-זוגי פשוט לא מעמיד או מרטיב לה.

למרות הריבוי היחסי של מסיבות כאלה, מוזרה בעיני טענתה של טורוביץ' כי חתרנות, מודעות פוליטית ואקטיביזם זה א?ין. נדמה שמאז תקופת המנדט הבריטי לא היתה דרושה לנו כמו עכשיו האופציה האקטיביסטית, ובכל זאת הייאוש, הפסיביות והאסקפיזם עולים ופורחים. חודש לפני הפעולה המתוקשרת במסחה בה היה לי העונג לחמוק מאש כוחותינו ולפתוח את השער בגדר ההפרדה, השתתפתי בפעולה דומה בכפר זבובה שליד ג'נין. גם שם פרצנו את הגדר, אלא שהפעם הסתפקו החיילים בירי באוויר ושימוש בגז מדמיע. למחרת אף עיתון ישראלי לא סיקר את המאורע. כנראה שהעורכים לא הסכימו לגבי תפקודם של המודעות הפוליטית והאקטיביזם כמקדמי מכירות לוהטים. אתר האינטרנט "אינדימדיה", שהפך לבמה היחידה עבור ידיעות מסוג זה, מושבת כבר כמה חודשים בעקבות התנכלויות של המשטרה, שאף החרימה את המחשב האישי של אחד מעורכיו. גם השוטרים לא חושבים שחתרנות זה סקסי.

למרות הכל ממשיכה טורוביץ' להאמין ש"את המאבק על הצדק החברתי יש לנהל מבפנים". אלא שהמערכת המשומנת של האח הגדול תרמוס בסופו של דבר גם את זה שניסה להיאבק מקרבה. אז נכון שאפשר וכדאי לכתוב מאמרים באתר של רשת שוקן, לצד פרסומות לתאגידים אכזריים, אבל לא פחות חשוב להמשיך לחתוך את הגדר. זו שבין הנורמלי לחריג, זו שבין המ?גדרים וזו שכולאת אנשים. זה מלכלך את הידיים ולא תמיד שומעים על זה, אבל זה משפר את חיי המין.