זוללי הוויאגרות

מה שבאמת מפתיע בסרט החדש של האחים פארלי ("משתגעים על מרי", טיפשים בלי הפסקה"), העוקב אחר מעלליהם של מאט דיימון וגרג קינר כתאומים סיאמים, זה שהם באמת ובתמים צוחקים עם הנכות ולא עליה. במפתיע, דווקא הסרט הזה, המופרך ביותר שלהם עד כה, הוא הרציני ביותר. כדי להוכיח את הרצינות שלהם הם סיימו את הסרט בשיר של רבה שאפל, זמרת קאנטרי שהיא גם תאומה מחוברת, ליהקו רפה שכל אמיתי לתפקיד רפה השכל ואף הזמינו את ד"ר בן קארסון, הידוע (כך מסתבר) כראשון שהצליח להפריד בניתוח תאומים סיאמים מבלי שאחד מהם ימות, להופעת אורח. התוצאה היא הסרט הראשון שלהם בו מינון הצחוקים עומד על פחות או יותר אחד לעשר דקות (מה שמשאיר אותנו, בחשבון פשוט, רק עם משהו כמו 12 בדיחות של ממש), ושמצליח בכל זאת לעשות שמח.

במידה רבה נדמה לי שהסרט מנסה בעצם לעסוק בזוגיות שאינה מינית, בחיבור רגשי חזק לא פחות מכבד וכליות משותפים. אולי אפילו במערכת היחסים של הפארלים בינם לבין עצמם (לא שאני חס וחלילה מתיימרת לנחש מה עובר לשני אלה בראש, אבל לו הייתי בובי פארלי ולא הייתי רוצה שיעלו השערות כאלה, לא הייתי קוראת לאחד האחים בוב). פיטר ובובי חולקים ביניהם את הקרדיט על כל סרט שעשו. הם מביימים, מפיקים וכותבים יחדיו, ואם אחד מהם יקבל קרדיט אפילו על עריכת השירים בפסקול, הוא יפרגן אותו גם לשני. הם ביימו עד כה לא פחות משבעה סרטים בעשר שנים, הפיקו עוד שניים, ואף נהנים יחדיו מקרדיט על השתתפות בכתיבת פרק הבתולה הידוע ב"סיינפלד". התחושה של התאומים בסרט, שרק יחדיו הם יכולים להגיע לשלמות, אם בהכנת המבורגרים ואם בהוקי קרח, שהסימביוזה ביניהם היא שהופכת כל אחד מהם למי שהוא, מוכרת ונכונה בוודאי גם למגי וג'ק ווייט ולרבים אחרים. המודעות לאופן בו החברה תופסת זוגות שכאלו, התהייה מה יכול היה להיות לו היו יוצאים לדרכים נפרדות והתלות האמיתית, עד סף נכות, זה בזה – כל אלו תחושות אמיתיות וכנות המשודרות מהסרט, מגובות בהרבה ציצים עם סיליקון. ייתכן שזהו בעצם גם הפרויקט האישי הראשון של הפארלים, ואולי גם ההוכחה שעל עצמם הם קצת פחות אוהבים לצחוק.

האמת היא שנהניתי ב"באהבה אין חוקים" הרבה פחות משהייתי רוצה. פשוט היה נדמה שאולי, כפי שהפוסטר הדומה מאוד מנסה לבשר, מדובר בבן דוד של "הכי טוב שיש". אבל לא. זהו סרט נעים למדי לצפייה, שמצליח להעביר בעיקר את ההרגשה שהאנשים האלה שמתגלגלים מצחוק לצידך אולי עושים לו הנחה גדולה מדי. לא שלא צחקתי בעצמי (ודי הרבה), אבל בסופו של עניין מדובר בעוד סרט כמעט טוב על אשה נוירוטית, מצחיקה ועצמאית, שפוגשת סוף-סוף את הגבר שאוהב אותה, למרות הרתיעה הראשונית, קודם כל בשל מוחה המבריק ורק אחר כך בזכות ישבנה.

היכן שהוא מה שגורר את "באהבה" לעגלת הבינוניות הוא דווקא מה שאמור לייחד אותו – העיסוק בזוגיות מבוגרת עד זקנה. בדיחות הקשישים הסטנדרטיות (הוא נראה כצריך משקפיים כדי לפתוח את החזייה שלה, היא מודדת לו לחץ דם באמצע), חוסר היכולת והרצון שלו להפתיע, כמו גם הדמויות הפלקטיות מדי, שהן למעשה וריאציות על השחקנים המגלמים אותן, מורידים אותו ביגון שאולה.

השאלה המרכזית בסרט היא האם ייתכן שאשה כלשהי תעדיף חולה לב אימפוטנט למחצה בן 66 על פני רופא צעיר וחתיכי. כדי לעדן את השאלה: ג'ק ניקולסון הוא חולה הלב, וקיאנו ריבס, בבוקיות מוגזמת אפילו בשבילו, הוא הדוקטור. אבל עדיין, אחרי "אודות שמידט" פלוס מבט או שניים על ניקולסון בסרט הזה, לא נותר אלא להודות, עם כל הצער שבדבר,שברור שקיאנו לוקח. ובכל זאת דיאן קיטון מעדיפה את זולל הוויאגרות הנרגן. כנראה בגלל שנשים תמיד מחפשות במי לטפל.

מעלתו הגדולה של הסרט היא ביכולת שלו לבלגן את המשוואה הגילאית כל פעם מחדש. בתחילת הסרט, עם כל הסלידה שמעוררים שומניו הרופסים של ניקולסון המשתפשפים באמנדה פיט ("זהות") הצעירונת, עדיין נראה שהוא האטרקטיבי יותר במפגשו הראשון עם קיטון. מאוחר יותר, כשריבס מתחיל לפלרטט איתה, לפתע נדמה שהיא האשה הבשלה, מה שנקרא, וניקולסון הוא הישיש הממושמש. המשחק הזה, של מי יותר זקן, מועבר בכיפיות מדויקת. עוד נקודת אור היא פרנסיס מקדורמנד כאחותה של קיטון, המתנהלת בחינניות כה משמחת, שממש התגעגעתי אליה בסצינות בלעדיה. וגם קצת עכשיו.

בסופו של עניין מדובר בסרט שהוא הרבה פחות חכם משהוא היה רוצה להיות, זוכה ליותר מדי תשבחות, ומצליח בכל זאת לעורר מצב רוח טוב, אבל לא טוב מדי.