ריח בית המטבחיים

בצירוף מקרים מוזר, בעת כתיבת הטור על אודות "חדרים" נודע על פציעתה של הלית ישורון. ההתנגשות הנוראה בין דמותה האצילית של ישורון ובין האלימות הברוטלית שפקדה אותה אינה בבחינת כר פורה לביטוי. האלימות הזו מעוררת אלם. לפני שיטוו קשרים ותסריטים למיניהם, כדאי להדגיש: אין שום דבר פואטי או מורכב בזוועה שפקדה את ישורון. אין שחר לנסיונות לקשר בין "חדרים" ובין האלימות שפרצה לחייה. ברגע זה אפשר רק להביע שאט נפש וזעזוע עמוק על האירוע הנורא ולקוות להחלמתה המלאה והמהירה. לאורך השנים מבטאת ישורון קול מדויק ומורכב בשדה הספרות הישראלי, ולא בכדי נפתח הטור הזה בשאלה שהיא עצמה שאלה.

- אתה מאמין שלשירה ישנה איזו השפעה על המציאות?
אבות ישורון: "לא על הפוליטיקה, אבל על האדם. אני לא מאמין ששירים יכולים להשפיע על ממשלה, אבל אני מאמין שדרך מערת הנטיפים יכול שיר לחלחל גם אל הפוליטיקאי. זה קרה אצל הצרפתים, לא פעם. אני לא בטוח, אבל מאמין. בכל אופן כדאי לעשות את זה".

השאלה והתשובה התפרסמו בחוברת "חדרים" מספר 3, לפני קצת יותר מעשרים שנה. הימים ימי מלחמת לבנון, והלית ישורון - שרק שתי חוברות לפני כן ספק-הכריזה ספק-התנצלה על התפנוק שבהוצאת כתב עת לשירה - עורכת ב-1983 חוברת פוליטית מאין כמוה. "כדאי לעשות את זה", אומר אבות ישורון, ומתכוון אולי גם למה שנופל תחת ההגדרה של "שירה פוליטית". גם, אבל לא רק. כי הרבה כוח יש בצימוד הזה בין פואטיקה לפוליטיקה, אך גם הרבה מכשלות. וגם היום, עשרים שנה אחרי, "חדרים" נטול סנטימנטליות או התרפקות מיותרת. יותר מכך, אפשר להכריז בפה מלא שב"חדרים" 15 שוב כדאי לעשות את זה, גם אם אפשרות ההשפעה כלל לא מובטחת.

את הגיליון פותח צילום של דליה אמוץ הקרוי "שדה אור עם גדר", כנראה מ-1985. הגדר בקושי נראית, מסומנת בקווים ללא נפח שעולים מתוך השדה ומתעמעמים באור השפוך עליו. אולי קל מדי, אבל לא מיותר, לראות בצילום הזה, בקונטקסט המסוים הזה, מטאפורה או לפחות חלופה למאמר מערכת.

הצילום הזה הוא גם מעין מיניאטורה של "חדרים", כשההתבוננות במאורעות השעה היא תמיד חלק ממבט רחב יותר. והמבט עצמו הוא, מן הסתם, מושא למבט נוסף מאוחר יותר. כך אפשר להסביר את הצורך לכתוב שירה פוליטית ומיד לשאול - איך אפשר בכלל לכתוב שירה פוליטית? מבחינת העריכה ההתבוננות הכפולה ניכרת בכריכת שירים פוליטיים מאוד של יצחק לאור, אהרון שבתאי ואפילו של חביבה פדיה, לצד מאמר יפיפה של לילך לחמן על שירי ערש. ובאופן מוזר, המאמר של לחמן יוצא נשכר מהקונטקסט ומגלה פנים פוליטיים.

בתוך כך כדאי לשים לב למאמר חשוף, אישי מאוד ופוליטי מאוד של אהרון שבתאי. לכאורה שבתאי כותב על שירה פוליטית ככלל, אך בעצם המרכז הוא התחנכותו שמקרוב באה אל תוך הכתיבה הפוליטית. כששבתאי כותב על עצמו "השירים הראשונים היו שירים של מתלמד. אלה אכן היו ביצים פוליטיות או חריונים פוליטיים, במובן זה שניכרו בהם גרעיני הידע שנלמדו מקריאה ערב קודם", הוא יותר ממכה על חטא (והוא לא). הוא מתוודה. ובפסקה בודדה מופיע משפט טעון אחד שמזכיר את קרבות המשוררים ששכחו מזמן. שבתאי כותב על המשוררת הידועה שאמרה לא מזמן "אני שונאת שירה פוליטית". (ע"ע אגי משעול). הוא נותן לנו להבין שגם הוא שונא, בדרכו, אבל מדגיש ששנאה כזו וביטויה השאנן בראיון עיתונאי, היא בבחינת מותרות.

כשהחיבור בין "האישי" ו"הפוליטי" אינו מתמצה רק בכותרות העל, יכול להתרחש דבר מה. זה קורה כאמור במאמר של שבתאי, אבל גם בראיון הנדיר שעורכת ישורון עם המשוררת חביבה פדיה, ובמאמרו היפה של שמעון זנדבק, מאמר שנכתב לא מעמדה קשוחה של מבקר אלא מבטו של קורא אוהב וקשוב של שירה.

יצחק לאור, שהוא בין היוצרים הבודדים שמשתתפים ב"חדרים" של חורף 2003/4 והשתתפו גם בחדרים הפוליטי מחורף 1982/3, מלמד שהזמן לא הקהה דבר. וכך גם התבוסה עליה הוא מכריז ב"שיר פרידה מאהבה גדולה" היא בעצם רק כניעה מדומה, חרון לא כבוש: "אני מוותר. לא רק שלא אשתתף בשום מהפכה, גם לא אנגן/ בכינור ששמרתי ארבעים שנה כדי לשוב למקום שהפסקתי/ (ויואלדי, הקונצ'רטו בלה מינור), אפילו לא אשפר את כתב/ ידי (השונה כל כך מכתב היד הקטנה שלי), ולא אשכב עם/ סטודנטיות, לא אזכור מי הכה אותי בילדותי (...)/".

ודווקא מתוך תיאור טבע אידיאלי, ארצישראלי, של שדה כלניות אחד, הוא יוצא בקרשנדו יצחק לאורי נוקשה ומר: "ולא בגלל/ כאב הגעגוע אין לדבר על אהבת הארץ, אלא משום שאין/ אוהבים בית קברות וריח הפריחות הוא ריח בית המטבחיים".

לעשות שירה פוליטית ולא להפוך לסדין מתנפנף ברוח זו עבודה קשה. בשילוב נבון, האכסניה של "חדרים" מאפשרת את העשייה הזאת. "חדרים" 15 אולי פוליטי מרוב הגיליונות הקודמים, אבל בהחלט מצטרף לקו המאופיין של קודמיו. כתמיד, אי אפשר לבלבל בין "חדרים" המאופיין והאליטיסטי ובין כתבי עת אחרים לשירה ופרוזה. לזכותו ייאמר שהוא בוודאי לא מתנחמד לאותה מפלצת חלקלקה שקרויה טעם הקהל. לא טעם הקהל הוא, אלא טעם העורכת, הן בגדולתו והן באהבותיו הבלתי שגרתיות לעתים. יותר מכל "חדרים" הוא כתב עת למרחקים ארוכים. לא רק שהקריאה בו מחייבת תשומת לב ונשימה ארוכה, אלא שכדאי לראות כל גיליון בודד גם כחלק מהקורפוס המתהווה של "חדרים". וכך בהקשר הכללי מתברר שמה שנדמה כמעט גחמני בגיליון מספר 1 (כגון מכתביה, היפים אמנם, של המשוררת בת מרים), הפך ברבות השנים והגליונות לעצם מעצמות "חדרים". לא ייפלא כי גם בחוברת הנוכחית מופיעים מכתביה של בת מרים, כתובים באותו שום שכל, הפעם ממוענים לבתה.

"עכשיו להוציא כתב עת לשירה, אני ערה לאבסורד, אני ערה לתפנוק הזה. למי זה נחוץ. מה יש". שאלת ה"עכשיו באים?", שנשאלה בדברי הפתיחה של ישורון בגיליון הראשון של "חדרים" באביב 1981, עודה בוערת. אבל הבערה הלא מתכלה הזאת אינה מעידה דווקא על אזלת כוחה של השירה אלא על סדר יום ציבורי שכולו היסטריה. היסטריה של עשרים שנה. הפתרון אינו אסקפיזם, אלא אולי כמו ב"חדרים" 15 - נקיטת עמדה בלתי מתפשרת, הן בפואטיקה והן בפוליטיקה. לעשות שירה וגם פוליטיקה. ובכן כן, דווקא עכשיו באים.

כתב העת "כרמל" צעיר מ"חדרים" מבחינות רבות. אך דווקא העובדה שהקו האמנותי שלו עדיין אינו מגובש באופן הרמטי, יכולה לשחק לטובתו. ויותר מכך, אפשר להיאנח בסיפוק מה כי בשעה טובה "כרמל" הולך ונפטר מרוב תחלואי הילדות שפקדו אותו בראשיתו. אמנם קל לשחק מצא את ההבדלים בין "חדרים" ו"כרמל" (בפינת השעשועון: מה שונה ומה מאוד דומה בין "כרמל" ו"שבו"), ובכל זאת ישנה חפיפה מסוימת בין אנשי "חדרים" לאנשי "כרמל". עולם השירה צפוף ודחוק, ובכל זאת "כרמל" אינו מהווה כל אלטרנטיבה. אמנם יש לזכור ש"חדרים" עצמו התפתח גם כאפשרות אחרת לשירה ולכתיבה על שירה, מעין סלון דחויים מהודר, אך אין זה מסביר מדוע איש אינו מורד במבנה המפואר שהעמיד.

נכון, אפשר לראות בעצם כתיבת השירה, והרבה יותר בעצם קריאת השירה, במקום ובזמן הזה, מעשה חתרני. אבל אין בכך כדי לכחד: סצנת השירה העברית חסרה היום לא רק חבורות ספרותיות ראויות, אלא גם כמה התגוששויות שירה ראויות לשמן. ולא, "דג אנונימי" זה לא נחשב.

ובכל זאת כדאי לשבח את הגיליון הנוכחי של "כרמל" על הייחודי לו: ריבוי תרגומים מוצלחים ובחירה מפתיעה, אם כי מודרניסטית להפליא, של טקסטים. רונן סוניס תרגם והעיר בכשרון על שלוש "סונטות שחמט" של נבוקוב, ואף תרגם את "היואתה מצלם" המשעשע ללואיס קרול. ראויים לציין לשבח גם תרגומיה של טל ניצן קרן לאוקטביו פאס, ותרגומו של ברונובסקי לפסואה, אבל המרגש מכולם הוא הפרק הקצר שמוקדש למייקובסקי, המשורר הפוטוריסט והבולשביק.

רבים משירי מייקובסקי ראו אור בעברית בימים בהם הסוציאליזם נראה בארץ. אז לבש מייקובסקי כריכה אדמונית תקנית ותרגום עברי מצוין של אלכסנדר פן. באותן שנים, לא רק בברית המועצות אלא גם כאן, ולדימיר מ' היה רב מכר. קשה להפריז ביופי תרגומו של אלכסנדר פן, שהיה מרקסיסט-משורר-ומנודה בזכות עצמו. ובכל זאת ראוי מאוד לקרוא את מייקובסקי בעברית של עמנואל גלמן. במאמר "כל מיני מייקובסקים" שמופיע ב"כרמל" מציג עצמו המשורר הצעיר בפני העולם ודורש הכרה: "אז אנא מכם, אחרי שקיללתם את החוצפן, הציניקן, העגלון והתועמלן בן העשרים ושתיים, הכירו את המשורר הבלתי ידוע לחלוטין - את ול' מייקובסקי". הסבירות אולי אינה גבוהה, אבל אם יקום בינינו בן דמותו המקומי - החוצפן/ציניקן/עגלון/תועמלן - של מייקובסקי, ייתכן ולא נזכה במהפכה סוציאליסטית, לפחות נחזה במעורר השירי לו אנו ראויים. כי לא בטוח שמגיע לנו משיח, אבל משוררים טובים בהחלט כן.