ביג פרודקשן

"הברונקס זה כאן, בדיזנגוף סנטר", מסביר קול נשי מתפנק בעוד נמרוד רשף עולה עם הג'יפ שלו לחניון בסנטר, סליחה הברונקס. עוד רגע הוא וחבריו ביאגא יו יקבלו חמישה טקסטים ויבחרו מתוכם אחד, שאותו יעבדו לשיר מוקלט בתוך תשע שעות. חיים צינוביץ' לא יכול לעשות שום דבר בלי העוזרת האישית שלו, מסבירה אותה קריינית בתחילת תוכנית אחרת, לפני הרגע המבעית שבו פותח צינו את הדלת ונחשף בפיג'מה. עוד רגע יירד לשתות את ההפוך שלו, כי על זה הוא לא מוותר, לדברי הקול, ואז יצטרף אליו שותפו והם יקבלו חמישה טקסטים וייגשו לעבודה. גם ככה יכול להיוולד שיר מוקלט.

"תשע שעות ושיר" ראויה לשבח בגלל התפיסה הפופית שבבסיסה: תהליך יצירה לא חייב להיות ארוך, מייגע ורב ייסורי אמן. הוא יכול לקחת תשע שעות, אפילו פחות, ולהניב תוצאה מקצועית ואפילו סימפטית. התהליך מצומצם לכ-25 דקות מסך ומחולק לשלבים: היוצרים בוחרים טקסט, מלחינים, מקליטים, עושים מיקס, והשיר החדש שנולד נחשף בפני הצופים לא באולפן אלא בקליפ. למעשה נולדים תאומים, ובעצם שלישייה: שיר, קליפ ותוכנית מקור. הבחירה במספר תשע היא מן הסתם לא מקרית.

גם הבחירה בקריינות היא לא מקרית, רק לא ברור מה עומד מאחוריה. א. לא בטוח שצריך וויס-אובר, כי העושים במלאכה מספקים מצוין את פרטי העבודה. ב. אם רוצים וויס-אובר כדאי שיהיה פונקציונלי: יסביר בהתחלה את הטריק של התוכנית, יקדם את המשך התוכנית ברגע שיוצאים לפרסומות, ואולי פה ושם ייתן פרטים יבשים על משתתף חדש שנכנס לתהליך. את כל השאר, שוב, המשתתפים יכולים להסביר למצלמה בעצמם. זה יוצא אמין יותר.

מאופי הקול והאינטונציה של הקריינית ומתוכן הליהוגים שלה אפשר להבין שהתפקיד העיקרי שלה הוא לייצר דימוי למשתתפים, לספק סוג של מגניבות. הרי בלעדיה לא נדע שצינו חי באל.איי ועשה סקס-סמים-ורוקנרול, או שנימי-נים מתרכז עכשיו בלהיות ביג פרודוסר. רק שהדימוי לא מצליח לשכנע בתוך ארץ קטנה וסצינה מצומצמת: על איזה ביג פרודקשן היא מדברת, זאת ישראל; ואפשר למכור את צינוביץ' כרוקר עד מחר, אבל האיש התחפש לפצוע האנגלי ורץ להתבכיין אצל יאיר לפיד. זה כידוע מאוד רוק, אבל מאוד. רציתם מגניבות, קיבלתם ניג'וס.

"תשע שעות ושיר" סובלת מאותה בעיה של תוכניות אחרות בערוץ 24: האנשים שאחראים לה לא יודעים את המידה. זה יכול להיות פשוט ואלגנטי, אבל משום מה מחליטים להעמיס. ב"אינפומאניה", למשל, לכל פרט טריוויה יש כותרת, והמינון של הטריוויה הכללית הוא כל כך גבוה, שהולך לאיבוד לגמרי האפקט החינני במקורו של שבירת ההקשר. ב"מאחורי הבמה", רצועה תיעודית לגמרי, נוטים להשתעשע בחדר העריכה: ליאור פרחי אומר "freeze" והתמונה קופאת; ליאור פרחי אומר "הפסקת חשמל" והמסך מוחשך. איזה קטע. ב"תשע שעות ושיר" זאת הקריינית ששבה ומפריעה לצפייה.

אולי זה המקום להגיד: אנשי 24, אתם עושים משהו טוב, אבל אתם יכולים להפגין קצת פחות את הנוכחות שלכם כתסריטאים, קריינים או עורכים בתוכניות שאתם עושים. זה בדרך כלל רק מקלקל, ובכל מקרה, מגניב זה לא.