ריספקט בתחת שלי

אחרי שגמרנו ללעוס את השאלה הזאת עם הרוקנרול והעברית, צריך להתמודד עם זה שוב, והפעם מהכיוון של היפ הופ ארצישראלי וכאלה. אותי זה די מעצבן ולא מעניין להתעסק בזה, כי לדעתי התשובה היא סתמית ופשוטה: כן, עברית הולכת עם רוק, ואם נחזור לאקטואליה, אז היא גם מסתדרת עם היפ הופ. סאבלימינל הוא לא האיש שמביא לנו את הבשורה הזו.

יש איזושהי תנועה ערה של יראת כבוד לקובי שמעוני והאלבום שלו "האור מציון". אני לא יודע למה. אני מנחש שאולי כשאנשים מדברים כל היום על עצמם והריספקט שמגיע להם, זה חייב להיות מופנם. אז כבוד, אותו מושג ששמעוני נוטה לדבר עליו בשירים, מגיע מבחינתי בכיף לכולם. גם לאלה שיוצרים דברים לא משהו.

לפי הדיבורים, סאבלימינל אמור להיות מהפכה בשוק המוזיקה שלנו, בכך שהוא מביא אותה בהיפ הופ מחתרתי עם מסרים שהם לראשונה אנטי ממסדיים. ובכן, היפ הופ - כן; מחתרתי עם מסרים אנטי ממסדיים - איפה? יכול להיות ששמעוני עושה ריימס מגיל ארבע, אבל ישנה סצינת היפ הופ עברית זה זמן מה, עוד לפני שיצא "האור מציון", ומול סאבלימינל היא לא נשמעת רכה בשום צורה. שורות כמו "זין על מקדונלד'ס/ לא בוגדים בבורגראנץ'", יחד עם כל הדיבורים על נשקים אוטומטיים, מטאפורות ארס פואטיות על כתיבת שורות "מטורפות" שחודרות כמו זיון עם בתולה ו(מעל הכל) כבוד-כבוד-כבוד - כל זה נשמע לי לא יותר מילדותי.

לאורך כל ההפקה המועתקת יחסית בקפידה של "האור מציון" מכניס שמעוני צדקנות מגוחכת לעולם הגנגסטא-ראפ שלו. מעבר לכך, השיבוט הווסט קוסטי סובל חמורות ממחסור בשנינות. אל מול כל הדיבורים התהומיים על הרחובות המטורפים של תל אביב, הנאמנות לחברים והמאבק, אני לא יכול אלא לעמוד תוהה ולהגיד: וואט דה פאק? (ואני יודע שבמקומות שמהם סאבלימינל בא הורגים בשביל מילה, אבל אני אקח את הסיכון). חמור לא פחות - פעמיים בדיסק הזה נתקלים במומי לוי. אין לי מילים בפה. שמעוני מדבר על קוד מוסר שהוא למד ברחוב. אם כבר קודים, יש מין משהו כזה שעושים, לא בדיוק ברמת אביב ג', יותר לכיוון יפן. נגלה רק שהוא קשור לפאדיחה גדולה, ושהוא מתחיל בחרא...

בסופו של עניין ועם יד על הלב, אין לי ספק שסאבלימינל היה יכול להוציא מעצמו דברים לא רעים. העובדה שהוא בחר לתדלק את עצמו באידיאולוגיה תלושה וטיפשית עומדת לו לרועץ ומנמיכה אותו.