אבא ואבן החכמים

קריאה בימים אלה בספר הנושא את השם "מר פוטר" מעוררת מיד אסוציאציות, גם אם רק כבדיחה גרועה, למר פוטר הצעיר והקוסם, שבין אם נרצה בכך או לא – הוא הגיבור הספרותי המפורסם ביותר של התקופה. על פניו אין כל קשר בין שני הפוטרים: הארי הוא נער בדיוני מפרברי אנגליה שכישורי הקוסמות שלו הביאו לו פרסום עולמי, ואילו מר פוטר היה אדם אמיתי וכהה עור שנולד באי אנטיגה, עבד כל חייו כנהג, ומעולם לא למד קרוא וכתוב. אבל שניהם נושאים את אותו שם, ובעיני ג'מייקה קינקייד, המחברת של "מר פוטר" (עם עובד), שמות אינם חסרי משמעות. בעברם הרחוק היו הפוטרים כולם כדרים (potter), אבל בעוד הארי פוטר הוא צאצא ישיר של שושלת כזו, שמו של "מר פוטר" ניתן לאבותיו על ידי סוחר עבדים זר. זה הקשר וזה ההבדל - מר רודריק פוטר הוא "האחר" של הגיבור המערבי ההארי פוטרי, הכל יכול; "האחר" שחייו שונו לבלי הכר על ידי הכובש הלבן, שאפילו שמו ניתן לו מחדש, ושסיפורו מתרחש תמיד בשוליים.

רודריק פוטר היה אביה של הסופרת ג'מייקה קינקיייד (שנולדה כאיליין פוטר ריצ'רדסון), אבל הוא לא הכיר בה מעולם. בגיל ארבע ראתה אותו לראשונה כדי לבקש ממנו כסף למחברות וספרי לימוד, היא נופפה לו מרחוק, אבל הוא התעלם ממנה. בתעודת הלידה שלה סומן קו במקום בו אמור להופיע שם האב. היא לא נכחה בלוויה שלו, אבל כתבה עליו את הספר הזה, כמעין הספד שמספר את סיפור חייו. לא רודריק פוטר ולא אביו ידעו קרוא וכתוב, אבל ג'מייקה, שידעה והפכה לסופרת, כתבה עליהם וקנתה עבורם מקום בנצח. למרות שהיו אנשים "פשוטים", סיפורם לא ייעלם.

לכאורה זהו מעשה אמיץ ומלא חמלה - הסופרת מתעלה על כעסה על אביה הנוטש ומבינה את העוול שגרם לה כתוצר של העוולות המרובים שהיו מנת חלקם של פוטר ואבותיו: אביה של הסופרת נולד גם הוא לאב שלא הכיר, גם אביו סומן כקו בתעודת הלידה, אמו התאבדה בטביעה אחרי שמסרה אותו לאנשים שלא אהבו אותו, והוא לא ידע אהבה מהי מעולם. העולם שמתארת קינקייד הוא עולם קר ואכזר של אנשים שלמדו לשנוא את עצמם ולכן למדו לשנוא גם את כל הסובבים אותם.

מצד שני, מעשה הכתיבה הזה הוא גם מעשה כוחני. ג'מייקה קינקייד, שלא הכירה את אביה ולא ידעה עליו כמעט דבר, ממציאה את סיפורו למען עצמה, כדי להסביר לעצמה ולקוראיה את המשמעות של חיים עם אב כזה; אב קיים אבל לא קיים שמלווה אותה בכל רגע כרוח רפאים מייאשת. ביכולת שלה לספר סיפור מבטאת גם היא שנאה והתנשאות. מר פוטר, בגלל נסיבות חייו ומכיוון שלא זכה לחינוך הולם, נתפס על ידה פעמים רבות כלא הרבה יותר מאשר בעל חיים, אידיוטי לחלוטין.

נקודה חשובה נוספת בספר הזה היא הסגנון: "וכל זאת סיפרה לי אמי, כל זאת סיפרה לי אמי, כל חיי כפי שאני חיה אותם הם כל מה שסיפרה לי אמי. היא מתה כעת. כעת היא מתה". הרומן כולו בנוי מפיסקאות כאלה, שאפשר להגדירן כליריקה פרוזאית מקורית או כחזרתיות אובססיבית. כמעט כל פרט מופיע בספר עשרות פעמים. אפשר להסביר זאת בסטטיות שאפיינה את חייו של מר פוטר, או במעט העובדות שיודעת עליו בתו, המספרת, אבל אין טעם להכחיש שהסגנון הזה גם הופך את הקריאה בספר למתישה ומנדנדת עד מאוד. קינקייד כותבת מתוך כנות גדולה, עם הרבה עומק והרבה רגעים יפים שאפשר לדסקס במשך שעות ולהקריא אותם מדי פעם בנסיבות המתאימות, אבל כמעט לא נעים לקרוא אותם ברצף, כספר.