אין אפס, חרמניות הצרפתיות

"הגשר" מתנהל לכל אורכו בתנועה נינוחה. הצילומים רגועים ומאופקים. הגוונים כחלחלים ואביביים. גם הסיפור המוצג הוא קלאסי: תא משפחתי מצומצם (אב, אם ובן) מהמעמד הבינוני-נמוך נקלע לקשיים פנימיים ומאבד איזון כשהאב (ז'ראר דה פרדיה, שגם חתום יחד עם פרדריק אובורטן על הבימוי) הופך מובטל המבלה זמנו במשחקי קלפים במסבאה השכונתית, והאם מחליטה לפרנס את המשפחה ונהיית עוזרת בית.

מה שהופך את "הגשר" לסרט שווה דיון (שהרי סרטים מסוג זה יש מלוא המדף) היא העובדה שהאווירה הנעימה וה"דרום-צרפתית" תישאר לאורך כל הסרט, בעוד שכל האספקטים המוסריים, של כל הגיבורים – ללא יוצא מהכלל – יידרדרו, ייאכלו וייעלמו כליל. "הגשר" יוביל, בסופו של דבר, לקריעה של התא המשפחתי בכל המובנים ומצד כל משתתפיו (רומן, לינה מחוץ לבית, בריחה), אך יעורר אצלם תגובות רגשיות מאופקות, כמעט בלתי מורגשות, בטח ובטח שלא טיפוסיות.

מדוע לא טיפוסיות? כי בסרט אמריקאי טיפוסי, כשהאשה מגלה לבעלה על רומן שניהלה מאחורי גבו, הוא יילחם, לא ירכין ראש וישתוק. בסרט אמריקאי טיפוסי הילד יכעס על האם הסוררת, יתנגד לה ולא יהיה שותף לסודה. בסרט אמריקאי, כשאם עוזבת את הבית, היא מנסה לקחת איתה את ילדה ולא משאירה אותו מאחור. כל זה לא קורה ב"הגשר", ואלו האלמנטים המטרידים שבולטים במיוחד בתוך סרט כל כך שליו, כל כך קונטרסטי לתכניו. ממש לינץ' בענייני מוסר (הכוונה לבמאי ולא לפעולה. ואולי בעצם לשניהם).

אז נכון, "הגשר" אינו "ז'יל וז'ים", אבל בנוף האמריקאי שסובב אותנו דרך קבע, נעים בהחלט לראות פרספקטיבה אחרת לתפיסת המוסר הנצחית שמלווה אותנו עוד מימי המערבונים. לכו לראות את "הגשר" ואת "ז'יל וז'ים". לא אאמין למי שיאמר שהמתרחש על המסך לא מטריד אותו, ולו במעט.