וידוא הריגה

בשישי האחרון פרסם "מעריב" ידיעה הגורסת כי מרבית הציבור בישראל חושב כי אין בעיה עם הגחכת והלעגת דמותו של נשיא המדינה – משה קצב. ואמנם, אילו היו מצלצלים אליי סוקרי "מעריב" הייתי מצביע בוודאי בחיוב ומוסיף גם שדמותו של קצב אופיינה בדיוק רב לדעתי וכי היא מייצגת נאמנה את הצדדים הליימכיים, האידיוטיים במקצת, באישיותו. הייתי גם אומר כי הבעת האהבל הגמור שעוטה אלי פיניש בכל פעם שהוא חונט את עצמו בחליפת הנשיא הולמת מאוד את האמירה הסאטירית – ראי נא ישראל איזה אדם שמת להיות עליך האזרח מספר 1.

אלא שיצא שדמותו של קצב, המתקשה בחיבור וחיסור ונדרש לתרגומון בכל פעם שמילה לועזית נזרקת לחלל האולפן, היא אולי הדמות הוותיקה ביותר ב"ארץ נהדרת". סולקו ממנה דמויות מוצלחות לא פחות ומשעשעות אפילו יותר – האחים הגרוזינים, רודריגו ואפילו ארון הברית בדמותה של לובה גורש מהתוכנית, כנראה בגלל התחושה כי הדמות מיצתה את עצמה. אם במיצוי עסקינן: אין דמות ממוצה יותר בגלריה של "ארץ נהדרת" מזו של משה קצב. הפואנטה, כמו שאומרים, הובנה. ממש מזמן.

ובכל זאת, בכל תוכנית, מופיע אלי פיניש, פעם כשתוכי מפצח גרעינים על כתפו, פעם כשהוא עומד על סולם מפירמת ריכטר, ומדאחקק על חשבון הנשיא. עוד הבהרה קטנה – איש בישראל אינו חסין מפני ביקורת ארסית, קל וחומר פוליטיקאים, קל וחומר ושבעתיים בתוכנית סאטירה. לא על הפגיעה במעמד הנשיא ובקדושת הממלכתיות אני בא להלין. הקובלנה היא על מה שנדמה מהצד כהיטפלות שיטתית, מכוערת במקצת, לאדם חסר אונים. אם שאול מופז ראוי לכל הלעגת "גבר-גבר" על חשבונו וראש הממשלה מוצג כחבית שומן מתנייעת שבולסת עלים ככבשה – הרי שאפיונים אלה אמנם מצחיקים, אולם הם נוגעים רק לפכים הקטנים, השוליים, באישיותם של שתי הדמויות המשמעותיות ביותר בישראל כיום. שרון שמן? כן, זה נכון. מופז גבר ישראלי אטום טיפוסי? אמת ויציב. אבל אם כבר שרון ומופז, אז בוא ונראה את אנשי "ארץ נהדרת" תופסים אומץ ומלבישים את שרון בבגדי מאפיוזו ומתסרטים את מופז בישיבת סיכול ממוקד בה הוא נוחר, "אוכלוסיה אזרחית? כל פלסטיני הוא יעד צבאי לגיטימי".

ההיטפלות השיטתית לקצב היא גם חוכמה על חלשים וגם אקט טלוויזיוני שמתחיל להריח כמו מעשה שפטים חסר טעם וחסר לב. רצח התדמית הפוליטי שביצעו יוצרי החרצופים בדן מרידור עדיין זכור בוודאי. הקריירה של מרידור לא התאוששה מעולם מדימוי "החתולה מיצי", ויצא כי השילוב של ערוץ 2 והלעגה מתמשכת קעקעו את דמותו וביטלו כל ניסיון שלו לשוב ולעמוד על רגליו הפוליטיות. היכולת של תופעת טלוויזיה אדירת מימדים כמו "ארץ נהדרת" להמליך מלכים (במקרה של לובה – קיסרית), ידועה וברורה לכל. "ארץ נהדרת" הפכה למפלצת תקשורת אדירה שמתנהלת בעניינו של משה קצב כמי שאינה מודעת לכוחה, וחמור מזה – למגבלותיו של הכח; כמי שלא למדה את לקחי העבר של החרצופים, וכמי שאיבדה את חוש האחריות המוסרי-אנושי שלה.

אחרי הכל משה קצב הוא אדם. אדם ציבורי, אמנם – וככזה צריך להביא בחשבון כי דמותו ושמו יופקעו מידיו ויעברו טיפול שיפוטי בידי הציבור והתקשורת – אבל עדיין, אדם. והתחושה שעולה מההישנות הסיסטמתית של בדיחות משה קצב היא כי הרבה לאחר שתסתיים "ארץ נהדרת" ויעברו לובה וחלי מן הארץ, ייוותר קצב אסיר עולם בידי הבדיחה שהושתה על ראשו, קורבן של הלצה מתמשכת שתנציח את דמותו לעד כאידיוט מושלם וכרפה שכל. אפילו אם רק בצחוק, לא מדעת וללא מחשבה של ממש, יש לזה ריח של חיסול פוליטי. וגרוע מזה: אנושי.

אינני מכיר את משה קצב האיש ועליי להודות כי הוא נראה לי נשיא ישראל הפחות הולם לתפקידו עד כה. אבל אין כל סתירה בין המשפט הקודם לזה: על אנשי "ארץ נהדרת" להפסיק, ולאלתר, את הלעגתו, מהטעם הפשוט שכאן הם גולשים אל מחוץ לגבולות הסאטירה הלגיטימית - אל מחוזות ההתעללות בבן אנוש. התעללות רציפה ועקבית שקרוב לוודאי, גם בשלב זה, כבר הספיקה לקבע את דמותו של קצב כאוויל משריש. סיכויו של משה קצב האדם להופיע בציבור כדמות אחרת מזו המגוחכת של "ארץ נהדרת" הולך ומתמעט עם כל יום שישי חולף. סיכויו של אדם זה בעתיד לשמור על כבודו העצמי כבן אנוש בעיני אלה שאינם מכירים אותו – כלומר, הציבור הרחב – שואף כבר עכשיו לאפס. מכל אישי הציבור בישראל שטופלו ב"ארץ נהדרת", אין ספק כי דמותו שלו ספגה את המהלומה הניצחת והקשה מכולן. והאמת? שלא בצדק.

ביקורת נקודתית, ארסית ככל שתהיה – בוודאי. היטפלות אינסופית לאדם חסר אונים, רק מהטעם שהכוח להיטפל נתון בידי הלועג, הסאטיריקן, המבקר – זה הקו שגם אני כמבקר, בוודאי לא פחות בוטה ותקיף מאנשי "ארץ נהדרת", מוכרח להציב. אנא הניחו לו.