דודי שמחה

האמת, אני ממש שמחה בשביל רפי גינת. מאז שהייתי תינוקת אני זוכרת אותו משתתף בערך אחת לשנה בתוכנית אירוח זו או אחרת, כשבסוף הראיון שולף תמיד המנחה את המיקרופון מהכובע ואומר: "אבל בעצם אתה גם זמר". ורפי מסכים ופוצח מיד בשירה בקול הבס המפורסם שלו, שלאחריה מתפלא המנחה: "אז למה אתה לא מוציא דיסק?" וכו' וחוזר חלילה. והנה לאחרונה הגשים גינת בשעה טובה את החלום והקליט אלבום סולו שלם. אנחנו והוא יכולים סוף-סוף לנשום לרווחה ולדעת שלא נצטרך עוד לקחת חלק בריטואל תוכניות האירוח הזה, כיוון שהכישרון שהתגלה בשנות השישים בלהקת הברושים ודוכא מחמת קריירה טלויזיונית ממושכת, קיבל אחת ולתמיד את הבמה המגיעה לו.

"בחירות אישיות" של רפי גינת הוא במבט ראשון דיסק קטן וצנוע, שהעובדה שההכנסות ממכירתו כולן קודש לילדי וראייטי מוסיפה לו חן. גינת בחר 12שירים מוכרים שהוא אוהב (שהמשותף להם הוא בעיקר שהם מתאימים לקול כמו שלו - נמוך, סמכותי ומלא פאתוס) ושר להם קאברים. הוא לא כתב, עיבד, ניגן או הציע איזושהי פרשנות חדשה ומאתגרת לשירים, הוא פשוט קול טוב - לא יותר ולא פחות. האיש שאתם שומעים ב"בחירות אישיות" הוא בכלל לא המנחה של "כלבוטק" ו"בשידור חוקר": בעוד גינת מהטלוויזיה הוא בר-סמכא ואב טיפוס של ז'אנר השוטרות הטלוויזיונית, גינת הזמר הוא זמר קטן מאוד. קצת כמו דוד חביב שמשוויץ במיתרי הקול שלו באירועים משפחתיים. שזה מאד חמוד, ובתור דיסק זו גם אחלה מתנה למשפחה ולילדים.

אבל באופן מפתיע, או לא, הדיסק הקטן והאישי הפך לרב מכר. אנשים רבים, שגינת הוא בכלל לא דוד שלהם, משקיעים בו את מיטב כספם, ותחנות רדיו שלא מוסמכות לתרום לו כליה משמיעות על ימין ועל שמאל את "וצ'יף צ'יף צ'ף; הקטר לא נשף" בביצועו. איך זה קרה? האם מישהו באמת חושב שמדובר בדיסק טוב? הרי לא יכול להיות שאנשים קונים את זה רק כי אכפת להם מילדי וראייטי (הם יכלו לתרום בלי קשר) או רק בגלל שמודבר בסלב (זכורים לנו נסיונותיהם הכושלים של ליאור מילר וסיגל שחמון, למשל, לחצות את אותו קו בדיוק). אמנם על העיבודים, הליווי והנגינה בדיסק אחראים מוזיקאים מיומנים ומקצועיים שתיבלו את "הסלע האדום" בגוון אוריינטלי, ואת "חוזה לך ברח" בקטע ראפ, אבל מאחורי השוויץ הווקאלי של גינת הכל נשמע כמו שטיח מנותק, קצת כמו פלייבק במועדון קריוקי. הביצוע שלו נטול עומק ונטול חיבור אותנטי לשירים, מה שצורם במיוחד בקלאסיקות כמו "הסלע האדום", "פנקס הקטן" ו"חוזה לך ברח", כשהזמר נשמע כמעט ציני למשמעויות שלהם, ואם להתייחס לגינת כאל זמר רציני - הוא גם עושה עוול לא קטן לביצועים המקוריים.

אולי זה חלק מהסיבה להצלחת האלבום הזה – אין פה אמירה או כבדות, רק שירה בכיף, בלי לחשוב על מה כל זה אומר בדיוק, כמו לשאוג בקול גדול "אין לי ארץ אחרת" במועדון השירה בציבור. ויכול להיות גם שהפרומו הטלוויזיוני הארוך ביותר בתולדות העולם הוכיח את עצמו. אחרי כל כך הרבה פעמים ששמעת על השירה שלו, אתה חייב לשמוע במה מדובר, אפילו אם זה סתם.