עם גז על הבאזז

שוק המוזיקה הישראלי עבר בשנתיים האחרונות תהליך משונה. מצד אחד ירידה חדה במכירות ובהתעניינות במוזיקה חדשה. מצד שני פעילות אינטרנטית שמביאה כמות אינסופית של מוזיקה לאוזן המקומית. אלא שהזרם המבולבל שמביא המחשב, שירים וקטעים ללא שם ברור, הפכו את המסביב כמעט מיותר. המאזין החדש שומע ולא יודע מה בדיוק הוא שומע או למה. וככה כשלונדון רותחת סביב להקות חדשות, אנחנו במקרה הטוב נשמע על זה בעוד חודשיים, כשהם יגיעו לאם.טי.וי.

בשבוע שעבר יצא שם לחנויות דיסק הבכורה חסר השם של ההרכב הניו יורקי Scissor Sisters, חבורה שמחזירה את הסבנטיז והגלאם בדלת הקדמית. ה-להיט הגדול שלהם הוא ביצוע מחודש ל-“Comftably Numb" של פינק פלויד מתוך "החומה". רק שבגירסה שלהם זה הופך לשיר של הבי ג'יז עם פלצטו חינני. בשאר הזמן הם רוכבים על הפסנתר הישן של אלטון ג'ון, כדי ליצר להיטים שכאילו נכתבו לפני שלושים שנה על ידי תלמידי תיכון עם ידע בעתידנות. וטקסטים קיצוניים מאוד.

אני די גאה בלהקה הזאת, גם בגלל שהם הקליטו את הדיסק הראשון שלהם בדירה קטנה בברוקלין וזה עלה בערך מאה דולר. גם בגלל שחוץ מהבחורה כולם שם הומואים, וכל הטקסטים שלהם מתאימים כמו כפפה למסיבות הקווירחנה שתופסות עכשיו תאוצה בדרום העיר. וגם בגלל שאחד מחברי הלהקה הוא חבר ילדות של בן-דוד של איתן, ואנחנו מכירים אותו מלא שנים.

השיר הראשון שהוציאו הסיזורז (ששמם הוא, אגב, סלנג ללסביות) היה בלדה מצוינת בשם "לורה". השיר לא זכה להצלחה גדולה בשום מקום, אבל איכשהו התחיל סביבם איזה באזז בלונדון. כולם שם נפלו מהשילוב הזה של שני סולנים, בן שמחופש לבואי בתחילת הדרך ובת שמחופשת לזונה, ששרים דואטים כאילו היו האחיות גיב.

לאט-לאט נבנה סביבם הייפ מהסוג שרק בלונדון מכירים, וכשיצא הדיסק הוא נכנס ישר למקום ה-11 במצעד המכירות, והלהקה מופיעה עכשיו ברחבי בריטניה כמעט מדי ערב, בסיבוב שהולך וגדל משנייה לשנייה.

כבר חודשיים אני יושב על עותק של הדיסק הזה שקיבלתי בדואר ומחכה לגלות לכם. השבוע הוא יצא אז מותר לי. אם אין לכם כוח לחכות עד שיתחילו להביא אותו לארץ באופן מסודר, הביאו אותו דרך האינטנרט. ואם אתם יותר פאסיבים, אז חכו. הוא בטוח יבוא, ממש תכף, ואני מבטיח להזכיר לכם שוב, כך שאתם ממש לא צריכים לפנות תאי מוח. אני גם מניח שלא תפספסו את התמונות של חברי הלהקה שנראים כמו חבורה שיצאה ממסיבה הכי טובה. דיסק להיט לגמרי. היישר מרשימת הדיסקים הכי טובים של 2004.

גם פרנץ פרדיננד (Franz Ferdinand) מחכים בשקט לתורם אצלכם. בגלל שהייתי בארץ אחרת, יכולתי לקנות את הדיסק הזה ולא לחכות לתור של כולם. אז הנה הוא, דיסק האינדי ה-מדובר של העונה. להקה סקוטית שממציאה מחדש את הרוק בעידן הפוסט סטרוקס. הופ, כבר יש דבר כזה. והאמת היא שהפרנצים האלה הם באמת המשך מעניין לסטרוקס. בעיקר מכיוון שהם הוציאו את האצבע מהטוסיק ונתנו לשירים להשתולל. הסינגל הנוכחי שלהם, שהגיע למקום שלישי במצעד האנגלי, Take me out, הוא שיר הרוק הטוב של הזמן הזה. הוא מתחיל כמו להיט מהיר ואז פתאום נעצר למשהו איטי ועגמומי. שיר ממש ממכר. בשאר הזמן פרנץ פרדיננד הם רוק-פאנקיסטי עם רקע של דיסקו ורחבות ריקודים בתופים, בס קופצני ודומיננטי, ובקיצור - הם מחזירים לרוק את השמחה ומוציאים ממנו את הרצינות האובדנית של הסטרוקס.

אני אוהב מאוד את "מייקל", שיר אהבה נונשלנטי לבן, שמתחיל כאילו כבדיחה, כשבחור מבקש מבחור אחר לרקוד איתו, ולאט-לאט זה נהיה שם רציני. ושניהם לא עוצרים. בדרך כלל האינדי האנגלי הוא די סטרייטי והיחס שלו להומואים נובורישי, ראה ברט אנדרסון הנודניק מסווייד. כך שהשיר הזה הוא יהלום קטן וטוב.

אז מי היה מאמין שאחרי חמש דקות הסטרוקס נשמעים כאילו הם צריכים ללמוד מהסקוטים האלה. ככה זה בעולם של שירי שלוש דקות. לדיסק אין שם, יש בו 11 שירים הכי טובים. מסמנים לי שהעותקים כבר בדרך לארץ, חכו שבוע וזה יהיה על המדפים בחנויות, כולם יכתבו עליהם ויהיה נהדר. עוד דיסק הכי חובה.

אנחנו אמנם רק בפברואר, אבל כמו שאתם שמים לב, קר בחוץ וחם בלב. הנה מגיע עוד מועמד לרשימת הדיסקים הטובים של השנה. ארבע שנים אחרי תקליט המופת "ניקסון", ואחרי שהוציאו בדרך דיסק שאני לא ממש אהבתי, ולא באמת הצליח, חוזר הרכב הקאנטרי האלטרנטיבי Lambchop, עם דיסק כפול ומה זה יפהפה.

אם לערוך סיכום ביניים, אחרי דיסק פופ שמח ודיסק אינדי מגניב, הנה דיסק עגמומי של אלטרנטיב כואב, ישר לווריד. קורט ואגנר, כמעט הסנדק הגדול של הז'אנר, עם חבורת הנגנים הענקית שלו, משתרעים בנחת על פני שני דיסקים, כדי לעצב מחדש את התודעה.

הדיסק הראשון, בעל השם Aw C'mon, שזה כאילו בקיצור "יאללה בואו", מתחיל בקטע שהוא כאילו פסקול סרט. מתקתק, נוזלי, על גבול הפודינג. אבל מיד אחר כך באים ברצף השירים העצובים עם ניחוח הקאובויים. ומשם כמעט ואין צורך לתאר. החדר מתמלא בסופת אבק שמעיפה קקטוסים ישר לתקרה.
מכל מיני כתבי אינטרנט מתברר שאכן וגנר התכוון שזה יהיה פסקול לאיזה סרט אילם מתחילת המאה, אבל אני מניח שייצא לנו לראות את הסרט עם המוזיקה רק כשייצא איזה DVD עוד חצי שנה. וזה גם לא ממש נחוץ.

הדיסק השני, No You C'mon, לא שונה בהרבה מהראשון, וגם בו מורגשת העובדה שהפעם באה לעזור תזמורת שנקראת דה נשוויל פופ אנסמבל. האמת היא שאם הייתי סטודנט לקולנוע והייתי צריך לשדרג סרט קצר, הייתי מיד גונב את המוזיקה הזאת ובונה עליה את הסרט שלי, לא משנה על מה הוא. למזלי אני לא סטודנט. גם זה, נבעך, דיסק שאסור להחמיץ, במיוחד אם אתם באזורי האמריקנה וגם אם אתם בשולי השאנטי.