טוב יותר מהדבר האמיתי

"תזיזי ת'ישבן, תנענעי ת'תחת" שרים הישראלים בח' גרונית עם הרבה סחוג בתחת, ומביאים איתם בריזה לטינו-מזרחית מוקפדת, עם לוק של מיליון שקל בסטיפות בכיסים. בניגוד לחיקויים ישראלים רבים, זה מרגיש כמו הדבר האמיתי ואפילו טוב ממנו – כמו החיקוי האמיתי שגורם לך לשכוח את המקור. כמו במאות שירי פופ עם שיק שחור באם.טי.וי, גם כאן יש גרוב עוקף אידיאולוגיות, רקדניות כוסיות, זמרים שמאוהבים בצלמם, סקסיזם סליזי וכמה עשרות קילו מנוש ובז'ז'ים. בכל זאת הגענו למרות הכל.

ההתרשמות הראשונית היא שאמנם מדובר בעסקת חבילה לא רעה בכלל, מבוימת לעילא ומשובצת באלמנטים מקומיים אותנטיים, אך עדיין טראשית במהותה. עם זאת, את מי שמתקראים הישראלים ועושים כמה הפוכות על הפוכות, קשה לשפוט בצורה כה סטרייטית. ההרכב הזה מתהדר באותה נטייה לאירוניה שקיימת לאחרונה במוזיקה הישראלית ומכוונת בעיקר לתרבותנו השעטנזית. כך שמי שמרים עליהם גבה בהתנשאות או נגרר להתייחס אליהם כאל בדיחה בהחלט מסתכן בכך שהבדיחה היא עליו.

הקליפ נפתח בפריים ישראלי טיפוסי של תחנת אוטובוס עם חייל ייצוגי ושני ערסים שמפצחים גרעינים ויורקים על המדרכה. פתאום מגיעה למקום לימו אקסקלוסיבית לבנה. הערסים נכנסים פנימה והופכים לספייס ערסים אופנתיים שמוקפים בכוסיות שנהנות לנענע את התחת. ממש נובורישי כל העולם התאחדו. כדי להוסיף לסטריאוטיפיות הזאת עוד קצת שוביניזם פלקטי, מבטיחים הזמרים לאותה בחורה חסרת שם אך בעלת תחת כי "אני שחקן גדול, אני יכניס לך גול". כמובן שאין מתאים מכך לתאר את הקולקטיב הגברי הישראלי שהתאחד פה למפלצת חרמנות פסיכואנליטית בגרוש. ואם כבר פסיכואנליטיות בגרוש, בהמשך הם מספרים שגם הם סבלו מקיפוח וטחנו שלוש שנים בשטחים, כי גם כשאתה מצליח אסור לך לשכוח מאיפה באת ואיך אתה מתבכיין על כך. לקראת הסוף המהירות של השיר והקליפ מואצת עד כדי כמעט קקופוניה אודיו-ויזואלית, שהופכת את כל העסק לגרוטסקי ממש.

אז נכון שהאלמנטים האלה, כמו עוד כמה אלמנטים של הגזמה, מעידים על מודעות עצמית בריאה, אלא שהישראלים חוגגים את אובססיית הישבן בגוצ'י, לא פחות, אם לא יותר, מאשר מביאים עליה דאחקה. באותו אופן המבטא המזרחי המודגש והמוחצן שלהם יכול להיתפס גם כגאווה מזרחית שיצאה מארון כור ההיתוך השינקינאי וגם כהלעגה משטיחה של דמות הערס הפנטזיונר, דור שלישי לדי.די.טי. והנה עוד מקדם הצלחה לישראלים - ניתן למצוא בהם את מה שאתה רוצה למצוא: קורטוב חתרנות או סתם רדידות, זה הכל באוזני המתבונן. אם ימשיך ההרכב לייצר שירי תחת קלילים, נדע שאין להם שום שאיפות יומרניות מעבר לנענוע כייפי ושוביניסטי של אגן הים התיכון, שכל כך זקוק לדוגי טאץ' שיחזיר לו את הצבע ללחיים.