Norah Jones, Feels Like Home
לפני שנתיים, כשגיליתי את אלבום הבכורה של נורה ג'ונס, רגע לפני שהוא הפך לשיטפון, חשבתי שהוא מאוד יפה. אלא שעם הזמן, כמו שקורה כשאתה נהיה פופולרי מדי, הדיסק ההוא נשחק לגמרי, ומעבר ללהיט מתוכו, קשה להגיד שזה כיף להיכנס לבית קפה, בכל מקום בעולם, ולשמוע את נורה לוחשת עוד פעם את אותם שירים.
יש משהו בשירים של נורה ג'ונס שהוא קטן ואינטימי, ועודף שימוש הורג אותו. ולכן תרועת הפסטיבלים לקראת הדיסק השני שלה לא מוסיפה הרבה נחת. "Feels like home" הוא כבר דיסק של גרנד-דאמה שיכולה לקבל שיר מטום ווייטס ולשיר דואט בלתי הכרחי עם דולי פרטון, סתם כי בא לי לדבר. אבל האמת היא שהציניות אינה במקום.
אפשר כמובן להפוך את נורה ג'ונס, כמו את דיידו לפניה, לאם כל הבינוניויות, לבורגנית המאה, לאמנית שהפכה אהובה כל כך כי אינה מפריעה לאיש, לשום דבר. היא אכן אינה אומרת דבר אמיתי ומטלטל. אבל כל זה לא עומד במבחן המציאות כשמאזינים לדיסק החדש שלה. ג'ונס לא התנפחה, לא הגדילה ווליום. השינוי היחיד שעשתה הוא לזוז מעולם הבלוז לכיוון הקאנטרי, שבגירסה שלה, שהיא יותר אלטרנטיב מאשר ההארדקור השמנוני הרגיל, מוסיפה לה נופך מקסים ביותר. אז נכון, היא עדין מלחששת, היא עדין לא פותחת מלוא גרון באיזה צעקה טובה. מרגע שנשמעים צלילי הפתיחה ברור שצריך לעמעם אורות ולעשן סיגריות אמיתיות או מטאפוריות, באיטיות ובהתכוונות. גם כוס וויסקי לא תזיק כאן. אבל זה יפה. וכשזה יפה זה טוב מאוד.
אל תפספס
Mark Eitzel, The Ugly American
אני לא יודע אם יצא לכם לשמוע על מרק אייצל. אולי שמעתם פעם ושכחתם. באייטיז הוא היה חבר בלהקה נערצת בשם American Music Club. אחר כך הוא התפרק ויצא לקריירת סולו שיש בה עליות ומורדות. התקליטים שלו, מלאים בשירים אישיים, טרובדוריים, אינם מצליחים להפוך אותו לסטאר גדול באמריקה, אבל בשוליים, בצדדים, יש אנשים שמעריצים גם אותו. ובצדק. השנה הוא הוציא דיסק חדש ומיוחד מאוד בשם הנאה "The Ugly American", ובו שירים ישנים של האמריקן מיוזיק קלאב בעיבודים חדשים, כשבמקום הרכב אינדי רגיל מלווה אותו להקה של מוזיקאים יוונים. זה נשמע קצת פוליקר, מהתקופה ההיא, וזה מוצלח מאוד. במיוחד לאור העובדה שהשירים, מהמיטב של להקת האם, הם באמת חומר חזק.
Joss Stone, The Soul Ssesions
ואחרון ממש חביב. במסגרת החזרה לסול ישן וטוב, הנה משהו שהוא רטרו עד כאב באווירת כוכב נולד. ג'וס סטון היא אנגליה בת 17 בערך. יש לה קול שחור מעורבב היטב עם שיירי ג'ניס ג'ופלין, ובמקום על גבסו היא חולמת בלילה על מרווין גיי. דיסק הבכורה שלה, "The Soul Ssesions", זוכה באופן די מפתיע להערכה די גדולה באנגליה, והוא באמת מספק שעה של מוזיקה שחורה בטעם של פעם. רוב השירים הם קאברים לא קלישאתיים, מה שמעלה את הערך. ההתממזרות היא עם ביצוע סול לשיר של הווייט סטרייפס.
האמת היא שג'וס הזאת היא עוד לא מבצעת ענקית, זה נשמע קצת כמו להקה מצוינת בפאב קטן במיסיסיפי, שאתה שומע בטיול ואומר "וואו, דווקא רמה גבוהה". אבל זה מאוד פונקציונלי, ומעודד. הנה, עוד יש בעולם נערות צעירות שכאילו מה-זה מעריצות את אריתה פרנקלין. אולי בסוף נינצל.
