המוציא לחם מן הפריזר

הלחם האחיד התייקר בכמעט שלושים אחוז, מחירי מוצרי החשמל הוזלו משמעותית, וגם אם העניים מוותרים בינתיים על רכישת די.וי.די, הם יכולים לפחות לשדרג את הטלוויזיה הביתית ולראות תוכניות בישול. הפשילו את הסינרים לקראת סיבוב טעימות מקומי בערוצים השונים.

"טעמים" (ערוץ 2) מתפקדת כתוכנית חובקת עולם: כל תוכנית מוקדשת לתרבות אוכל אחרת ומבוססת ברובה על צילומים של נציגים אותנטיים במקומות אותנטיים של אותה תרבות (איך יודעים שזה צולם במיוחד לתוכנית? הבשלן הטורקי/גרוזיני/צרפתי מצויד בסינר של "טעמים"). הוא אמנם עושה את זה בנועם הליכות, אבל בסופו של דבר צחי בוקששתר מתפקד כחייל עם סדר יום קבוע, בלי סטיות: מארח אורח במטבח בתחילת התוכנית, מקריין את צילומי החוץ וסוגר בחזרה במטבח, הפעם לבד. האווירה היא של לואו-טק יעיל: בלי גימיקים (מעבר לאותו סינר שנוסע בעולם), מינימום סמול טוק ומקסימום ביצוע. "טעמים" היא יותר חוברת מתכונים מאשר תוכנית טלוויזיה. זה מן הסתם קונה את לבם של אנשי מקצוע או חובבי בישול ענייניים, אבל בשביל להשאיר את העיניים שלי על המסך, צילומי החוץ צריכים להיראות פחות כמו גלויה דהויה שהתעכבה בדואר עשר שנים, וצילומי הפנים צריכים קצת יותר בשר. במילים אחרות: חסרים גירויים.

ניר צוק אוהב את עצמו, בכך אין שום ספק. אין גם ספק שהוא אוהב אוכל. בתחרות בין שתי האהבות, ידה של האהבה העצמית על העליונה. האגו של צוק יוצא נשכר, אבל התוכנית שלו, "צוקריה" (ערוץ החיים הטובים), יוצאת מופסדת. צוק מדלג על שלב הצגת מרכיבי כל מנה, לא תמיד גומר משפטים שהוא מתחיל, ועובד עם אורחיו על כל המנות ביחד. כשאין תהליך עבודה מסודר וכשמצלמה מעדיפה את פני הסלבז על פני הידיים העושות במלאכה, הצופה הנלהב לא ממש יכול ללמוד, לכן אצל צוק האוכל הוא רק תפאורה. השאלה היא תפאורה למה. אם הסמול טוק אמור להפוך לביג טוק ולהיות מוקד התוכנית, אגו מניאק כמו צוק לא יכול לספק את הסחורה. צוק אוהב את עצמו, אבל רק את עצמו, לכן היחסים שלו עם אחרים לא מניבים משהו מעניין. הוא לכאורה מארח באווירה פרועה, חסרת גינונים ופתוחה, אבל למעשה המתכונת נוקשה למדי: אותה תבנית חוזרת של מאסטר שמתעמר בעבדיו המתחלפים. הדבר היחיד שצוק מפרגן לאורחיו זה את הדרינק בתחילת התוכנית. אחר כך הוא פשוט רודה בהם, מעליב אותם ומפמפם בהתמדה את הדימוי הקפריזי ושלוח הרסן שלו. תוכנית אחת וממצים את הקטע של הירידות. חשבנו שבאנו בשביל האוכל, אנחנו בטוחים שעזבנו בגלל המארח.

לו הייתי תלמידה בשיעורו הפרטי של אהרוני, היו מנפנפים אותי משם תוך דקה. תנועת ערבוב אחת קטנה שלי היתה מביאה לשפריץ. השפריץ היה מזהם את המטבח המתוקתק של האביטאט ומערער את היסודות הסטריליים שעליהם, כך נדמה, מושתתת "שיעור פרטי" (ערוץ 2). אצל אהרוני אין כתמים בשום שלב בדרך, תהליך העבודה וסידור המנות נראים כלקוחים ממגזין סגנון חיים סופר אסתטי אך חסר חיים, הסמול טוק משמים (וכמובן מחמיא לפחות פעמיים לספונסרים) ויש דחיית סיפוקים מקוממת: בלי נשנושים בזמן העבודה, צריך לחכות בסבלנות עד סוף התוכנית לארוחה משותפת אנמית. לא נראה שאהרוני נהנה לא מהאירוח, לא מהתהליך ולא מהתוצאות, אבל לזכותו ייאמר שהוא מורה מצוין. התוכנית שלו לא נעימה לצפייה, אבל מי שרוצה ללמוד מקבל שיעור מובנה היטב.

קרש חיתוך מצולק כמו זה של חיים כהן בחיים לא היה נראה במטבח של אהרוני. אותו קרש חיתוך מגלם בתוכו את כל ההבדל בין "שיעור פרטי" ל"שום פלפל ושמן זית", וגם המוזיקה: אצל אהרוני זה צ'ילאאוט מעצבים, אצל חיים כהן אלה פזמונים ישראליים. אצל כהן, בניגוד לאהרוני, הדרך שווה את התוצאה (ומותר לנשנש במהלכה); אצל כהן, בניגוד לצוק, יש אהבת אדם; כהן, בניגוד לבוקששתר, הוא מאסטר אוף סרמוני פתוח להצעות. ב"שום פלפל ושמן זית" (ערוץ 1) יש כבוד - לאוכל, לבני אדם, לצופים. הוראות ההכנה ברורות, לא מקמצים בטיפים, הסמול טוק חינני, והמתכונת גמישה. מעבר לכל אלה, "שום פלפל ושמן זית" פשוט עושה חשק לאכול, וזה בסופו של דבר מה שתוכנית בישול טובה אמורה לעשות.