האם פילומוגרפיה של במאי יכולה לרמז על מבנה האישיות שלו? אם התשובה חיובית, הרי שרפרוף זריז ברשימת הסרטים של רון הווארד מספק אבחנה חד משמעית - מדובר באישיות מפוצלת. עוד בילדותו הופיעו סימנים ראשונים לפתולוגיה, כשגילם את ר'יצי קנניגהם (החנון הג'ינג'י) ב"היו ימים". המחלה התפרצה כמה שנים מאוחר יותר, כשהווארד התחיל לביים בשיטתיות כל ז'אנר הוליוודי אפשרי. שימו לב לעקביות שבחוסר העקביות: סרט פנטזיה ("ווילו והנסיכה"), סרט מתח ("כופר"), סרט חלל ("אפולו 13"), דרמה פסיכולוגית ("נפלאות התבונה"). מה נשאר? מערבון. סביר להניח ששובו של המערבון לאופנה עורר את החיידק והזכיר להאוורד שנותר עוד ז'אנר אחד שעדיין לא זכה לטיפולו, מה שגרם לו לשלוח מיד את התסריטאי קן קאופמן ("ספייס קאובויז") לעבד לתסריט ספר של תומאס אידסון (""The Last Ride). בשלב זה יכול זאב רווח לרשום לפניו כי חוץ מסרטי בורקס, רון הווארד כבר כיסה הכל.
אבל ייתכן והחגיגה היתה מוקדמת, כי "הנעדרת" הוא בעצם לא מערבון של ממש. נראה שמחלתו של הבמאי השתלטה גם על התסריט, ו"הנעדרת" בעצמו הוא גם סרט מתח, גם דרמה משפחתית, גם טקסט פוליטי, גם מסמך חברתי, וגם כזה שמנסה לעסוק בשאלות דתיות. אם נמשיך בקו הדיאגנוסטי, אין מנוס אלא לקבוע שמדובר במחלה אמריקאית נפוצה שניתן לכנותה "הכול באחד". אם כבר רכשתם לעצמכם את המכשיר החדיש שהוא גם סורק, גם פקס וגם מכונת צילום, אתם ודאי יודעים את מה ש"הנעדרת" מלמד אותנו זה לא ממש עובד.
השנה היא 1885. מאגי גילקסון (קייט בלאנשט) היא רופאה כלבויניקית שמתגוררת בכפר בניו מקסיקו יחד עם שתי בנותיה. מאגי לא נשואה אבל יש לה גבר בשם ברוק, קאובוי מסוקס שגר באורווה וגם מקבל ממנה פה ושם מהצד. כשמגיע לכפר גבר אינדיאני קשוח (טומי לי ג'ונס) העניינים מסתבכים, בעיקר כשמסתבר שהוא אביה של מאגי, שנטש אותה כשהיתה קטנה לטובת החוויה האינדיאנית. היא כמובן נוטרת לו על כך, אבל רק הוא יכול לעזור לה אחרי שחבורת אפאצ'ים פלשה לכפר, חטפה את אחת מבנותיה ושיפדה את היזיז. מאגי, אביה ובתה המעצבנת יוצאים למרדף חסר סיכוי אחרי חבורת האפאצי'ם שמונהגת בידי "ברוחו" מפחיד (סוג של מכשף אינדיאני), במטרה להחזיר את הילדה לילי הביתה לפני שהאינדיאנים ימכרו אותה למקסיקנים, שכידוע אוהבים אותן קטנות ובלונדיניות.
אם הסרט היה מסתפק בתקציר האירועים הזה, כפי שתואר כאן, הביקורת שלי היתה כנראה אחרת. אבל הרעב האמריקאי להכיל "הכול באחד" מעמיס את הסרט בנראטיבים רבים נוספים שמסרבלים ומאריכים אותו שלא לצורך (138 דקות!). עימותים בין פגאניזם לקתוליות, בין ילידים לפולשים ובין אב לבתו הזנוחה שווים כל אחד סרט בפני עצמו, והעמסתם על תסריט של מערבון/מותחן מחלישה את האפקט. לזכות "הנעדרת" ייאמר שכל סצנת אקשן בסרט טובה ומפתיעה יותר מקודמתה, מה שאיכשהו מחפה על רגעי קיטש קשים לצפייה. ג'ון פורד (שסרטו "המחפשים" הוא אחד ממקורות ההשראה של "הנעדרת"), היה ודאי מתהפך בקברו לו זכה לראות את המערבון הזה, שבו מחליפים אב ובתו משפטי פוצי-מוצי באמצע השואו-דאון.
הקאמבק האופנתי של המערבון שווה אמנם דיון בפני עצמו, אבל מן ראוי לתת את הדעת על שימורו המפתיע של אתוס הגיבור הכל-יכול שמגיע משום מקום וגואל בחסות האל הנוצרי את תושבי הכפר האומללים מהרוע שדבק בהם. העובדה שסרטים כמו "הבלתי נסלח", "רוקד עם זאבים" ו"שטח פתוח" זוכים לפופולריות עצומה בתחילת האלף השלישי מלמדת שהאומה האמריקאית עדיין מאמינה בקונספט הזה; מה שלגמרי לא מפתיע בהתחשב בעובדה שאלו העומדים בראשה תופסים עצמם כגיבורי מערבון. למישהו יש ספק שג'ורג' בוש הוא הקאובוי מספר אחד בסיפור הזה?
בסופו של דבר "הנעדרת" מספק בידור ראוי, בעיקר בזכות המהוקצעות של האקשן, שיכולה לסחוב גם סרט בעייתי מאוד. אם להיות קונקרטי, הסרט סחט ממני שני "וואווים" והיאחזות אחת חזקה בידית הכיסא. "הנעדרת" יככב ודאי בערוצים הולמרקיים ויצטרף לחבורה גדולה ומכובדת של סרטי אקשן בינוניים - כאלה שהם עטיפה נהדרת של שום דבר; כאלה שנשכחים מיד ברגע שכתוביות הסיום עולות.
בצהרי היומטוב
22.2.2004 / 13:30