הפקאצה עם הקמליות

- את בסדר?
- לא, אני צריכה למצוא שידוך ואין לי ידע כללי או תחביבים.
(מתוך "סרט לבן על כיפה אדומה" של לימור נחמיאס)

קווים לדמותה של הרווקה הספרותית: היא אולי עצמאית ומשוחררת, אבל היא רוצה חבר. יש לה עבודה מגניבה וחברות הכי טובות (וידיד הומו), אבל היא מבקשת אהבה אמיתית. היא מחבבת סטוצים אך בסופם היא שבה בדד אל דירתה המעוצבת/מבולגנת בחן כדי לגלות לחרדתה שאין כמו משכנתא זוגית. וכך יורדת הרווקה בעצב על חבילת גלידה ורואה בווידיאו את "כשהארי פגש את סאלי". לא חייבים להיות קארי בראדשו כדי להפנים שנוסחה מדשדשת לא מחליפים. ככה מוכרים טמפונים, ולפעמים ככה מוכרים - וכנראה גם כותבים - ספרים. עיון בשלושה ספרים מהז'אנר מגלה בכולם קווי דמיון תוכניים וממחוזרים עד מאוד. אבל כמו תמיד, השאלה אינה מה, אלא איך.

ספרה של ג'ני אייזקס הוא מעין גירסת אריך נגן ל"סיפורים מהחיים" של עו"ד לידסקי ז"ל. חוץ מאשר להצטלם עם מקטרת ולקרוא לתל אביב עיר החטאים, אייזקס אינה בוחלת באף קלישאה חבוטה כדי לתאר חיי רווקות פתלתלים ונושאי מוסר השכל. שירלי, שחברותיה רושמות אותה לספין דייטינג ומאותו רגע מתהפך עולמה - היא רווקה חטובה ובלונדינית, מתוחכמת מבחוץ, שלא לומר פרחה, אך מבפנים נשמה טובה, שלא לומר פרחה. במסע הגילוי העצמי של שירלי הפקאצה היא לומדת להסתכל במה שבתוך הקנקן, מבינה שאין לה צורך במחלצות האובייקט המיני שהיא עוטה בוקר-בוקר לעבודתה, עושה פסים ומוצאת גבר ראוי.

בדרכה אל הגאולה הנשית פוגשת שירלי הצפונית את מור סער, הטייס והסטודנט למחשבים. אך מאחורי חזותו האשכנזית מסתתר, אבוי, משה אזולאי מהשיכון בבת ים. מסתבר שמשה אזולאי, שלא עבד יום אחד בחייו, ניסה להפיל ברשתו הנכלולית את בת הטובים, אבל היא יכלה לו בשם כל בנות מינה. הבה נעשה אאוטינג לגבר המזרחי המתוסכל. הישמרו נא בנות ישראל הכשרות והתמימות.

"האשה שהתחפשה לעצמה" מת להיות עירית לינור, אבל למרות שכל מילות הקוד הנכונות בפנים (תקציבאי, תקציבאי, ספין דייטינג), קרוב לוודאי שאפילו האחות המעצבנת מבנות בראון היתה משתמשת בספר כדי לייצב שולחן מתנדנד. אם יש עניין בספר הוא רק לחובבי לימודי התרבות. ובכל זאת, גם כאן הניתוח שקוף למדי: כדי ששירלי מסביון תוכל להיפטר מהבלונד המחומצן, להשתחרר מהזיוף ולהגשים את עצמה, מישהו אחר - היינו הגבר המזרחי המפתה - צריך להתגלות כרמאי. את הדיאלוג הנפלא הזה בין שירלי לבין מור/משה לא נותר אלא לצטט ולהמחיז בשעות הפנאי:

- חשבת פעם לעבוד ולעשות כסף בעצמך? לא יכולתי שלא לשאול.
- חשבתי, אבל אני מחפש את הכסף הגדול. כסף לא עושים מעבודה קשה אלא מכלה עשירה. זאת הדרך היחידה בשביל מרוקאי מלוד להגיע רחוק. למצוא כלה אשכנזיה עשירה.
- עוד פעם השטויות האלה על המרוקאים והאשכנזים?
- בטח, לך קל להגיד שזה שטויות. אבל תסתכלי מה קורה בכפר שמריהו ובסביון. כולם שם לבנים. לבנים מסריחים.
[...]
- מי נותן כאן משהו למישהו? הזדמנויות לוקחים. אין לך בגרות? אז תשלים בגרות. תעשה עם עצמך משהו במקום לשבת ולחכות לנסיכה על הסוסה הלבנה שתציל אותך. אתה סתם בנאדם תקוע, עם פנטזיות ילדותיות, שמנצל בינתיים נשים וזורק הכל על העניין העדתי ...נכון משה? אה, משה?

ומה קורה כשהבחורה הרווקה פוגשת בכוחות הפשע והרשע, שלא לומר בסוטי מין עם כסאות גניקולוגיים כעזרים טכניים? כל זאת ועוד אצל לימור נחמיאס. לקוראיה של נחמיאס מוכרת חיבתה לגיבורות רווקות כמניעות העלילה. גם בספרה החדש מדובר ברווקה שאוחזת בתפיסה עצמית לקויה, אך גם בעלת קוד אתי גמיש והפגנת תושיה ברגעי משבר. לא מדובר בברידג'יט ג'ונס מקומית. אמנם האנתרופולוגיה של הרווקה העירונית לפי נחמיאס מפורטת למדי (ואכן קשה שלא לסמפט גיבורה ששוברת שיאים בפריסל, הארטס וסוליטר ומדליקה טלוויזיה רק בשביל הפרסומות), אבל מעבר לכמה אפיוניים אקסצנטריים נחמיאס משתמשת בשבלונת הבחורה הרווקה רק כקרדום לחפור בתחומים החביבים עליה.

אם נחפש אחר קווי דמיון בין שרונה של נחמיאס ושירלי של אייזקס, נגלה במשותף תסמיני רווקות רבים, וביניהם גם הגבר הפתיין. גם אצל נחמיאס מופיע גבר חלומות בעל שם ישראלי מהוקצע (יונתן) ורקורד של מפתה נשים מקצועי, וגם כאן זהותו הצפונית בדויה ומסתירה את שמו האמיתי (ואולי את מעמדו הסוציואקונומי) - משה. האם משה של אייזקס מחלטר אצל נחמיאס? ייתכן ועלינו על משהו: היה היתה חרדה נשית מפני סוטים, עבריינים ומנצלי נשים. וייקרא שמם משה.

ובכל זאת לימור נחמיאס היא כותבת מוכשרת. לכן גם "סרט לבן על כיפה אדומה" (הוצאת כתר), שהוא אולי החלש שבספריה, עדיין מוצלח הרבה יותר מ"האשה שהתחפשה לעצמה". נחמיאס מיטיבה לרקום עלילות שמתחככות עם הצד האפל ועם פושעים קטנים בעלי יומרות גדולות. למרבה השמחה עיסוקה בתחומי הביזאר רווי השתעשעות ואינו מלווה בחרדת הקודש המשעממת שנוטה להתנחל בספרי ההארדקור מסוג זה. אבל למרות המודעות והתחכום, אי אפשר להכחיש מעט התלהבות יתר של הכותבת.

בספריה הקודמים רקחה נחמיאס שפע מקסים של סטיות אנושיות שגובה על ידי תחכום ברמת העלילה ודמויות רבות קסם. לעומת זאת ב"סרט לבן על כיפה אדומה" היא מתמקדת בזירת הסאדו-מאזו ובגבולותיה. שרונה, הבחורה הרווקה של נחמיאס, מגששת את דרכה בעלילה של דם, יזע וזרע, שהיא אחת מקורבנותיה. היקסמותה של נחמיאס מהעולם החדש והאמיץ של ה-S&M גוררת דמויות מרושלות ועלילות משנה רבות פוטנציאל שמסתיימות בדממה דקה. אפילו במותחן אירוטי נעים שמקפידים בכך. קחו לדוגמה את "צבוטותי".

סביר שבעלי קיבה רגישה לא ירוו נחת מנחמיאס, אבל עדיין אין כמו קצת סטיות מתוצרת מקומית כדי להפיג את השגרה המדכדכת.

הנציגה הזרה בקטגוריה היא ג'ניפר אייגן. גם אם ניתן לכנותו בדוחק "ספר בנות", "תסתכלו עלי" (הוצאת מודן) חורג בהחלט מהקטגוריה הצרה. מדובר ברומן יפה, מענג וסוחף, גם אם לעתים מעט יומרני בקצוות. במרכזו עומדת שרלוט, דוגמנית לא צעירה שפניה מושחתים בתאונה. השחזור גורם לשינוי מוחלט במראה פניה, ושינוי הזהות משמש כטריגר לעלילה מוחשית ונפשית. מקבילתה הצעירה קרויה גם היא שרלוט, והיא בתה של חברת נעוריה. העלילות המקבילות שלהן נפגשות בצמתים שונים, כאשר שתי השרלוט עוברות תהליכים של ניסוח הזהות העצמית בזמן ובמרחב האמריקאי. לתוך כך מצטרפים ובאים גם הדוד התמהוני של שרלוט הצעירה, שהיה בעבר כוכב בית הספר והפך להיסטוריון שמשוקע בעבר, מאהב שהוא טרוריסט במסווה, בלש פרטי, והאינטרנט כמהפכה הבאה.

דמותו הלא מנומקת של הטרוריסט שנוכחת בחיי שתיהן היא ללא ספק תוצר של ה-11 בספטמבר. אבל מסעו של הטרוריסט שרוחש רע לאמריקה רק מבהיר עד כמה פניה של אמריקה מחוקים, או לפחות לא מזוהים, גם בעיני אוהביה ואויביה. למרות עודף הנושאים בהם מטפל הרומן, הוא כתוב באינטנסיביות רבה ומייצר מערכת יחסים רגישה בין אשה צעירה ואשה מבוגרת, ובעיקר בינה ובין עצמה. מלבד זאת ההישג הברור והמפתיע הוא שרטוט דמות אמינה של דוגמנית רגישה ואינטליגנטית. אכן, מהפך.