שנת שבתון

פורקיופיין טרי, להקתו של סטיבן ווילסון, היא מסוג ההרכבים שפועלים מחוץ לזמן ומחוץ לזרם המרכזי. זו להקה עם אפיל אמנותי, שיש לה אוהדים די רבים באירופה, שמאפשרים לה להתקיים ברמה סבירה, בליגה השנייה של הרוק הבינלאומי. יש לא מעט הרכבים כאלה בעולם, אני מניח שדפש מוד, עם כל ההבדלים, הוא המפורסם שבהם. מדובר בלהקות שרכשו לעצמן קהל והן מוציאות בתדירות קבועה דיסקים שאוהדיהן קונים באדיקות. וזה למרות שהמבקרים וקובעי הטעם לא ממש מתעניינים בהם.

דפש מוד לפחות הצליחו למצוא לעצמם קהל עצום. פורקיופיין טרי עובדים בסקלה צנועה יותר. יוצא שבמפגש בין סטיבן ווילסון לאביב גפן, הכוכב הוא ללא ספק גפן. הבעיה שלו היא כמובן מוצאו הנחות, מארץ עם שפה משונה, שאף אדם בעולם הרוק לא מחשיב. וכך יוצא שבעוד ווילסון פותח לגפן דלת לעולם, גפן פותח לו חלון אל סוג של זוהר כוכבי שגפן מצטיין בו, ווילסון מעולם לא חווה.

גפן היה מאז ומתמיד כותב ומבצע מיוחד ומבריק שלוקה בטעם לא מפותח (או לא מוצלח, תלוי איך מנסחים את זה) בתחום ההפקה המוזיקלית. אלא שגם ווילסון הוא מעט מיושן, רגלו האחת ברוק האמנותי של שנות השמונים, השנייה נוטה לכיוון בומבסטי, על גבול הפרוגרסיב.

בזמן שהוא משכלל את הטקסטים של גפן באנגלית וגם את המבטא שלו, קשה להגיד שהוא באמת מעלה אותו ליגה בתחום העטיפה המוזיקלית. תקליטיו האחרונים של גפן, שבהם הוא כבר הפנים את הבעיה שלו, היו לא פחות טובים מהדיסק החדש של בלקפילד. יוצא שהאלבום חסר השם של הצמד החדש הוא מוצר עם כיוון לא ברור, שקשה לדעת למי הוא מיועד. השירים עצמם, כמו תמיד אצל גפן, ברובם יפים, חלקם מוצלחים ממש. אבל אילו היה מתברר שהתקליט הזה יצא לפני חמש או עשר שנים, ופשוט התחבא במגירה, אף אחד לא היה מזדעזע. מבחינתו של גפן כיוצר, הדיסק הזה הוא לא צעד קדימה, מקסימום צעד נחמד הצידה.

אם בודקים את להיטו "עכשיו מעונן", מגלים בצער מסוים שבמעבר לאנגלית, בהנחייתו של ווילסון, הוא הופך מהמנון של דור לעוד רצועה באלבום. שזה קצת חבל. למעשה אין בדיסק הזה אף שיר שבו מתבטא גפן בעוצמתו המלאה, כלומר כיצרן שירי מופת שאי אפשר להתעלם מהם.

השאלה היחידה שבאמת מעניינת בדיסק החדש של ההרכב בלקפילד היא מה התרומה של כל זה לקריירה הבינלאומית של אביב גפן. התשובה בעניין הזה לא ברורה, אם כי קשה להאמין שהדיסק הזה הוא תחילתה של קריירה בינלאומית מפוארת. הוא חוסך לגפן את הצורך להסביר לפקידים משועממים בחברות תקליטים אירופיות מה בדיוק הוא מגרגר בשפתו הגרונית, אבל הוא מנטרל את האלמנט המרכזי שלו, ככוכב רוק שיודע למגנט קהל גדול.

בלקפילד הוא ניסיון מכובד, שינעם לאוזני המאזינים שירכשו אותו, אבל לא יעלה ולא יוריד דבר בקריירה של גפן. כמו הרבה ישראלים, שנולדו בצד הלא נכון של הים התיכון, גפן במיטבו כשהוא יוצר בעברית. זו השפה בה הוא אחד בדורו. כל השאר הוא הרפתקה. אז למה לא לפרגן לו? משעמם להיות כוכב רוק ישראלי כל כך הרבה שנים. בלקפילד היא סוג של חופשה בתשלום. שנת שבתון באוניברסיטה בחו"ל. קדנציה כנספח תרבות ישראלי בקופנהאגן. גפן יהנה, יחווה, יטען מצברים, ויחזור רענן ושמח. אנחנו נהיה פה. נחכה עם כל הסלט הישראלי, קצוץ דק ומלא ניג'וסים. אנחנו הרי לא הולכים לשום מקום.