חבורת הזבל

אלה אינם ימים טובים למי שאינו מסכים עם ממשלת ישראל. גם ימי אוסלו העליזים לא היו קלים למי שלא הסכים עם הממשלה. בעודי חותך את הגדר אני נזכר בשיטות שאימצה אז תנועת "זו ארצנו" וחושב לעצמי שהם הקדימו אותנו בכמה שנים. כשאני נקרא לחקירה בשב"כ אני חושב על אנשי הימין הקיצוני המורגלים בטרטורים מסוג זה. כשאני שומע על הצלחתם של נערי הגבעות למנוע פינוי של קרוואן אני מקנא, כי רק לפני כמה שבועות לא הצלחנו לנטרל את הדחפור שעקר עצי זית. אני סופר את מעצרי השווא והבדיקות המיותרות בנתב"ג שעוברים פעילי השמאל, ותוהה אם הייתי צריך להתחיל לספור קודם.

אבל למרות הקרבה בין שתי נקודות הקיצון חשוב לזכור שהכדורים נורים תמיד מעברו של צד אחד. עמי פופר, ברוך גולדשטיין, יונה אברושמי ויגאל עמיר הם אלה שלחצו על ההדק. אנחנו אולי חותכים גדרות ומזדיינים עם ערבים, אבל לא הורגים אף אחד. במדינה בה פציפיסטים יושבים בכלא על סירובם לקחת חלק במעגל הדמים, חשוב להזכיר: האלימות היא מנת חלקו של המחנה הלאומי. תמיד. זו אחת הסיבות לכך שלמרות הקרבה הטקטית ושותפות הגורל, הם ימשיכו להיות האויבים שלי.

במסקנה הזו מסתיים הסרט הדוקומנטרי "119 כדורים + שלושה" של יעוד לבנון, שצולם בימים שבין הטבח במערת המכפלה לרצח בכיכר מלכי ישראל, ומנסה לבחון את המרחק בין תל אביב לחברון ואת סכנת מלחמת האחים בישראל. למרות הכוונות הטובות יצא ללבנון סרט אקלקטי ומבולבל, שמפחד לומר את הדברים שבשבילם יצא לצלם. הוא מגמגם, מתפזר ומציף את המסך בצילומי אווירה של הכנת תה, הדלקת נרות, עצים מתנועעים ברוח וצילום שחור-לבן ללא הצדקה. מבעד לעצים מספרים אנשי המחתרת היהודית בקור רוח מקפיא דם כיצד קטעו איברים לערבים, מרגיעים את הבמאי: "אני לא אירה בך. אל תיתן לי סיבה", ומפנטזים על פיצוץ כיפת הסלע בירושלים. מה שלא הרשה לעצמו הבמאי לומר לאורך הסרט הוא פולט בסיומו על רקע תמונות העיר תל אביב: "זה הבית שלי. ב- 4.11.95 התחלתי להגן עליו". כלומר, גם הוא מבין, בסופו של דבר, מי הם האויבים המאיימים על עצם קיומו.

כשיצא הסרט, לפני שמונה שנים, צפיתי בו בסינמטק והוא טלטל את הנער הפותה שהייתי אז. "גם אני אתחיל להגן על ביתי", הבטחתי לעצמי בסיומו. כמה פעמים מאז ספרנו בקול גדול עד ארבע ושום דבר לא קרה, וקריית-ארבע עדיין עומדת על תילה. צפייה חוזרת בסרט, ביום השנה העשירי לטבח במערת המכפלה, מייאשת במיוחד, שכן הכת המסוכנת המתוארת בסרט היא זו האוחזת כיום בשלטון בישראל. חבל שלא הוסיפו לסרט קטע העוקב אחרי גיבוריו במרחק השנים, סטייל "איפה הם היום". ברוך מרזל, שרואיין אחרי ששוחרר מהכלא, כמעט נכנס לכנסת הנוכחית כשזכה לתמיכתם של יותר מ- 36,000 בוחרים; חגי סגל, ממנהיגי המחתרת היהודית, כותב כיום מאמרים ב"מעריב" ומנהל את מחלקת החדשות של ערוץ 7 (שבקרוב יהיה חוקי); בנו, עמית, שהביט שותק במצלמה, הוא היום כתב בכנסת של גלי-צה"ל ועורך מהדורות חדשות אולטרה ימניות בתחנת השידור הצבאית; יהודה עציון, שמספק את הרגע המצמרר ביותר בסרט בדיאלוג עם בנו בן הארבע שעדיין לא מבין למה צריך דגל למלכות ישראל העתידית, ממשיך לנסות לבנות את בית המקדש; בני אלון, שהופיע בסרט כח"כ הזוי מהאופוזיציה המשלהב קהל של מתנחלים, הוא היום שר בישראל המקדם את אופציית "הכתישה"; אייבי נתן, שהטיף בסרט על הצורך להילחם בימין הקיצוני, שוכב משותק בהודו; ואילו האיש שבאוקטובר 95' קרא להעמיד לדין את פרס ורבין והאשימם בשיתוף פעולה עם החמאס הוא עכשיו מלך ישראל. איזו בושה.

"119 כדורים + שלושה" עושה שימוש בקטעים נבואיים כביכול מתוך סרט בדיוני של יעוד לבנון משנת 77', המספר על רצח פוליטי של מחזאי שמאלני בידי מחתרת יהודית. באחד מקטעי האווירה המשובצים בסרט נראה המחזאי חנוך לוין הולך לו ברחוב תל אביבי. במקרה נכנס לפריים. בסיום הסרט חשבתי עליו ועל ביקורתו הפוליטית והחברתית המושחזת. המונולוג שכתב מפיו של חובש הכיפה הסרוגה המתענג על ריח הבשר החרוך העולה מהמפגש בין נרות השבת לאצבעות ידיו של אחמד - אמר את כל מה שהסרט פחד לומר, עוד לפני שנודע בכלל דבר קיומה של מחתרת יהודית. אני עדיין מחפש את הנביא הזה היום, ואת העדר הפחד שלו לומר את הקשה, לצעוק את המלוח.


* "119 כדורים + שלושה" משודר בערוץ הקולנוע הישראלי היום (רביעי) בשעה 19:05