כולם אוהבים את אדוארד בלום (אלברט פיני). כולם חוץ מהבן שלו וויל, המסתמן בתחילה כפארטי פופר לא קטן. כולם גם מכירים את הסיפורים של אד, איך כשהיה יואן מקרגור הוא הציל את העיירה שלו מענק טורף, סייע במקרה לשוד בנק בטקסס, תפס דג ענק ובלתי תפיס בעזרת טבעת נישואים, ועשה עוד כל מיני דברים שאני לא אספר כדי לא לקלקל. כשאד גוסס מסרטן וויל חוזר הביתה לאחר נתק של כמה שנים, כדי לנסות להוציא ממנו פעם אחת ויחידה את הסיפור האמיתי, פרט כלשהו על חייו שאינו המצאה. הניסיון הזה עולה לו, כמובן, בהאזנה נוספת לכל הסיפורים שהוא הכיר בעל פה כבר בגיל שבע. אנחנו, לשמחתנו, מצטרפים. הסרט למעשה מורכב משני חלקים הערוכים זה לתוך זה עלילות הגבורה של אד הצעיר, והדרמה המשפחתית של אד הזקן. אם השילוב ביניהם בסוף הסרט לא יגרום לכם לדמוע תקבלו את כספכם חזרה ביציאה.
"סיפורי דגים", אינסטנט קלאסיקה מהליגה של "הנסיכה הקסומה" (בי נשבעתי), נהנה מאולד סקוליות מעודנת שהפכה נדירה למדי. במעין רוגע אל-זמני הוא מצליח לנווט בין קווי עלילה רבים ומעולים ולהיות כה חכם ומחושב, שאין ברירה אלא ממש ליהנות ממנו, וכל זאת מבלי שנרגיש שהוא מנסה להתחכם. מקרגור ופיני משכנעים מאוד כגירסאות זה של זה, וחולקים את אותו ניצוץ ממזרי (בהעדר מילה כיפית יותר) ואת אותה הנאה אינסופית מעצמם.
במידה רבה הסרט עוסק בהכחשה אד מתעלם מכך שבפועל הוא ככל הנראה ניהל חיים רגילים למדי כאיש מכירות נוסע ושלמעשה הוא אינו דג גדול במיכל קטן כפי שהוא תמיד מסביר, אלא דג בינוני באלבמה, שהרכיב לעצמו מיתולוגיה מפורטת. במקביל הוא עוסק בהתכחשות של וויל, ולעתים גם של הצופים, לכך שייתכן שמעלליו הרבים של אד מעוגנים במציאות. מציאות כלשהי, בכל אופן.
התסכול של וויל, שגדל תמיד בצלו של אביו, מאוד אמיתי ונוגע ללב. הוא מציב באור שונה ומאוד לא רומנטי את החיים לצדו של אדם רב פעלים. הפופולריות הגדולה של אד, ההתרכזות שלו בעצמו, העובדה שהוא נהג לצאת לעבודה והרפתקאות לעתים קרובות מאוד, דחקו את בני משפחתו לסטטוס של מלווים, לעולם לא גיבורים בפני עצמם. נראה שגם האהבה האמיתית שאד רוחש לאשתו באה לידי ביטוי בסיפוריו הרבה יותר מאשר במציאות.
רבות דובר ש"סיפורי דגים" הוא הסרט בו התמקם טים ברטון בלב המיינסטרים. אני חושבת שזה לא נכון. פחות או יותר מתחילת דרכו כבמאי הוא שהה שם, גורף קופות מרשימות ונהנה מחסות אולפנים גדולים (וזה לא דבר רע). זה שיש לו שיער מצחיק לא עושה אותו לאמן שוליים. חוץ מזה, נראה שהסרט לא ממש נגיש להמונים, וזאת ניתן לראות בנתוני מכירות הכרטיסים המאכזבים באמריקה. מי שכן התקרבו למיינסטרים הן הדמויות של ברטון. זהו סרטו הראשון שלא עוסק בגיבור עם קשיי חברות והסתגלות. החל בפי וי הרמן, דרך באטמן, אדוארד ידי מספריים ואד ווד ועד ליאו ב"כוכב הקופים", כל אחד מתשעת הסרטים שעשה עד כה הציג סביבה שאינה מסוגלת לקבל את השוני שבגיבור. מפתיע, ובה בעת מעניין, לראות אותו בוחש בחברת המקובלים עם אד וויל.
בדומה מאוד לאד בלום גם טים ברטון נהנה מעלילות שונות ומשונות הקשורות בשמו. היצירה הראשונה שלו שנחשפה לציבור הרחב היתה מודעה לשמירה על הניקיון שעיצב בכיתה ט', וזכתה בתחרות של חברת אשפה, שעיטרה בה את כל משאיות הזבל בעיר הולדתו בורבנק בקליפורניה. לאחר התמחות בדיסני כאנימטור, במהלכה סירב ליישר קו עם רוח החברה, העניק לו האולפן את האפשרות ליצור סרטים קצרים משל עצמו, ביניהם "פרנקוויני", בו הקים ילד לתחייה את כלבו שנדרס, שהוכרז כבלתי מתאים לילדים ונגנז. "באטמן", סרטו השלישי, גרף סכום סקנדליסטי לזמנו של 251 מיליון דולר בארה"ב ו-413 מיליון ברחבי העולם. הוא והלנה בונהם קרטר ("מועדון קרב" וכמובן "סיפורי דגים") נפגשו על סט "כוכב הקופים", ומאז כבר הספיקו להוליד בן. ברטון קנה את הבית שליד הבית של בונהם קרטר בלונדון, והם גרים איש איש בביתו, כשמעבר שנבנה במיוחד מחבר בינהם. עניינים כאלו.
מעניין לחשוב כמה שונה היה הסרט לו, כפי שתוכנן מראש, ספילברג היה מביים אותו. אחרי הכל מדובר בז'אנר שהוא מגרש המשחקים שלו. חוץ מזה שבוודאי היה נחסך לנו עוד סרט קטן עם טום הנקס (ניערתי כדור 8 קסום ושאלתי אותו איך יהיה "טרמינל", בו הנקס הוא פליט שמחליט להתגורר בשדה התעופה, והוא ענה ש"כל הסיכויים מצביעים על מחורבן"), ספילברג בוודאי היה מצליח לדחוס פנימה עוד כמה דמעות ועוד קצת קסם, אבל אני לא בטוחה שהתוצאה היתה עדיפה על ניחוח המאגיה השחורה של ברטון. אפשר לומר שבעוד הגאונות של ספילברג נוטה יותר לרגשי ולהתרחשותי, זו של ברטון מתמקדת יותר בפן העיצובי. באופן משונה התחוור לי לפתע שעל אף השוני הרב ביניהם, יכול להיות שדווקא את "סיפורי דגים" הם היו רואים עין בעין, ויכול מאוד להיות שהסרט של סטיבן לא היה יוצא כל כך שונה משל טים. מצד שני, ספילברג רצה ללהק את ג'ק ניקולסון לתפקיד האבא, אז טוב שהוא פרש.
אסיים בנימה מעט ממורמרת: העובדה ש"סיפורי דגים" מועמד לאוסקר פעם אחת בלבד - וממש כמו "הנסיכה הקסומה" בשעתו, אך ורק בקטגוריה מוזיקלית - כה צורמת, שהיא מסכנת את הזכייה של אנני לנוקס על השיר מ"שיבת המלך". מי שחיפש דוגמה לעיוורון האוסקרי שהופך אותו כה לא רלוונטי לתעשיה אותה הוא מתיימר לקדם, יכול בהחלט לעצור ולנוח.
לכו לראות את "סיפורי דגים", זה הדבר הכי נחמד שתעשו בשביל עצמכם בחודשים הקרובים.