המטונפת

כבר ארבעה חודשים ומשהו שקורטני לאב נמצאת בבלגן. האמת היא שכבר 39 שנה שקורטני לאב נמצאת בבלגן, אבל אנחנו נסתפק הפעם בתקציר הפרקים האחרונים (לא בטוח שמוכרחים, אבל בכל זאת חייבים): מאז שנעצרה, באוקטובר האחרון, באשמת שבירת חלונות בביתו של חבר ובאחזקת סמים, הספיקה קורטני לקחת מנת יתר של חומרים נרקוטיים כלשהם בנוכחות בתה - פרנסיס בין קוביין בת ה-11 - לצאת במלחמה על המשמורת על בתה, להבריז בהתמדה לכל שימוע בבית משפט שזומנה אליו, להצהיר על חפותה בתוכנית הרדיו של הווארד סטרן (ולשבור באותה הזדמנות את שיא הביפים המצנזרים לאורח בתוכנית) ובטח עוד כל מיני דברים. כרגע היא אמנם ניצבת בפני סכנת מאסר (היא עלולה לקבל עד שנה בכלא), אבל מה שיותר חשוב – יש לה תקליט חדש לקדם. ולא סתם תקליט, אלא תקליט קאמבק - אחרי שש שנות שתיקה - וגם תקליט סולו ראשון, ללא להקתה לשעבר, הול.

יותר מכל דבר אחר מסמל התקליט החדש, "America's Sweetheart", את הפיכתה הרשמית של קורטני לאב למדונה. מדונה היא מלכת הפופ, קורטני היא מלכת הרוק, ושתיהן הצליחו להפוך לאייקונים תרבותיים כל כך גדולים, משמעותיים וטעונים, שהתואר מגיע להן ביושר, בלי שום קשר לשאלה האם התקליטים שהן מוציאות הם עדיין בעלי איזושהי רלוונטיות. ההוכחה הסופית לביסוס הסטטוס הבלתי מעורער הזה הוא כמובן האקט הסמלי של העברת השרביט לנציגת הדור הבא: בדיוק כפי שמדונה הכתירה של בריטני ספירז כיורשת הרשמית שלה על ידי הקלטת סינגל משותף והחלפת נוזלים פומבית, קורטני הכתירה את ברודי דאל, הסולנית של הדיסטילרס. קלי אוסבורן אולי טוענת שברודי דאל היא זיוף חסר כשרון ושהיא סתם חיקוי של קורטני, אבל קורטני יודעת שממרום גילה ומעמדה הדבר הכי טוב שהיא יכולה לעשות זה לפרגן לחקיינית הכי מוצלחת שלה. היא אפילו הזמינה אותה לנגן אצלה בתקליט.

קורטני אולי לא צריכה להוכיח שהיא רלוונטית, אבל כמו מדונה, גם היא מנסה להראות שהיא כן, וכך אנחנו מקבלים אלבום מלא אזכורים עכשוויים, ניימצ'ק כפול לאמינם ושיר שלם בשם "אבל ג'וליאן, אני קצת יותר מבוגרת ממך" על ג'וליאן קזבלנקס, הסולן של הסטרוקס. את הנעורים שלה מנסה קורטני לשמר גם באמצעות עטיפת התקליט - עליה מתנוסס איור שלה כאלילת רוק יפהפיה עם תלתלים בלונדיניים מלאכיים שנופלים על כתפיה, כנפיים לבנות מחוברות לגבה וגיטרה נחה בחיקה - עליה אחראית אמנית הפין-אפ המפורסמת אוליביה דה-בררדיניס, המוכרת בזכות איוריה של בטי פייג' ואלילות סקס אחרות מהגוורדיה הישנה.

קראתי שמישהו השווה את עטיפת התקליט להכחשת השואה – קורטני, כזכור, תחגוג השנה יומולדת 40, וכצרכנית מתמידנית של חומרים אלו ואחרים, היא כבר מזמן לא נראית כמו אותה מלאכית פתיינית שעל העטיפה (גם אם היא עדיין יכולה להצטלם בביקיני לעטיפת ה"רולינג סטון" ללא חשש). אפשר לפרש את העטיפה כסוג של בלוף, אבל עדיף לפרש אותה, כמו גם את שם התקליט, דווקא באירוניה. העטיפה אולי נקייה והשם מתקתק, אבל מה שבתוך התקליט ממש לא. ההפקה אמנם מצפה את התקליט בליטוש מסחרי, אבל את קורטני אנחנו מקבלים כמו שאנחנו אוהבים (או שונאים) אותה – מלוכלכת, מגדפת, מדממת, מסוממת (ואוהבת לדבר על זה), למודת ניסיון, חרושת שנים ובעיקר צרודה וחרוכה מתמיד.

גם כשהיא עשתה אמבטיה ופן וצעדה בשמלות יפות של ורסצ'ה על שטיחים אדומים ידענו שקורטני היא שרמוטת רוקנרול מטונפת ומצולקת. זאת קורטני האמיתית ומהאלבום החדש ברור שקורטני עדיין מתכוונת לזה - השאלה היא האם לנו עדיין יש כוח לזה. לקרוא עליה אייטמים רכילותיים ולראות אותה מדי פעם בגיא פינס זה תמיד נחמד – הרי אייקונים ברמתה אף פעם לא באמת נמאסים – אבל להאזין עכשיו לתקליט שלם שלה?

לפני שמתחילים צריך לדעת שאת מרבית השירים בתקליט החדש כתבה לאב ביחד עם לינדה פרי – חברה לשעבר בלהקת 4 נון בלונדס ויצרנית הלהיטים של פינק וכריסטינה אגילרה – והיא נעזרה בו אפילו בתמלילן של אלטון ג'ון, ברני טופין. הידיעה הזאת מן הסתם לא מוסיפה כבוד למי שאמורה להיות אמנית רוקנרול עצמאית, אלטרנטיבית, עם ביצים (אפילו מדונה לא היתה יורדת כל כך נמוך), אבל קורטני יכולה להרשות לעצמה לעשות מה שבא לה, בעיקר בגלל שמעמדה האייקוני מעולם לא התבסס על המוזיקה שלה.

אבל מכיוון שהיא כבר עושה, אז הבה נקשיב. ובכן, התקליט נפתח מצוין, עם שיר פיצוץ בשם "מונו", שמהווה המשך ישיר לתקליט האחרון של הול. מלבדו כולל התקליט עוד כמה שירי גראנז'/אלטרנטיב אמצע ניינטיזיים, מיושנים אך בכלל לא רעים: "All the Drugs" מזכיר קצת ג'יינס אדיקשן ו"I'll Do Anything" נשמע באופן חשוד כמו "Smells Like Teen Spirit". אבל הבעיה היא שקורטני משתדלת יותר מדי. לא ברור בשביל מה קורטני צריכה להתאמץ כל כך להוכיח שהיא הארדקור, אם כולם כבר יודעים את זה במילא.

"America's Sweetheart" הוא עוד תקליט שבלוני על חיי הסקס-סמים-ורוקנרול של אל.איי (השלט של הוליווד והסאנסט סטריפ מככבים בו דרך קבע), עם כל קלישאות הרוקנרול שהפכו את קורטני למה שהיא. אם אתם שואלים אותי, היא היתה יכולה בקלות לוותר על ההומאז'ים הפנימיים הקטנים וה"Oi Oi Oi" וה"גאבא גאבא היי" וה"לונדון קולינג" – אנחנו יודעים שהיא יודעת מה זה פאנק-רוק. אבל מילא, שיהיה. באופן יחסי, הקטעים הרועשים בתקליט הם עדיין יותר מוצלחים מהבלדות, שבהן בעיקר שומעים בברור את הצרות שעברו על מיתרי הקול של לאב. אבל גם כשהקול שלה נשמע חרא (והכוונה היא לא לחרא טוב וזועם, כמו בימי הול, או לחרא מזדקן ומרגש, אלא לחרא עייף וסתמי), היא תמיד יכולה להשלות את עצמה שיש בו איזו אותנטיות ג'ניס ג'ופלינית.

הבעיה היא שזה לא נכון. גם אם יש בתקליט כמה שירים לא רעים, וגם אם היא מתכוונת לכל מילה ולכל קלישאה בכל מאת האחוזים, קורטני לאב לא עושה כאן דבר מלבד למחזר את עצמה. ובסופו של דבר "America's Sweetheart" הוא ההוכחה לזה שהחיים של קורטני לאב הם הרבה יותר מעניינים מהמוזיקה שלה.