לבבות ממולאים

כמו בכל אלבום שלהם, גם הפתיחה של "Liberation", השביעי של טראנס-אם, מפוצצת. מוזיקה בת זונה עם ריח חזק של שריפת דגלי ארצות הברית. שלוש ומשהו דקות של כוח שבסופן סאונד חזק של מחיאות כפיים. כמה רגיל, ככה חזק. מחיאות הכפיים עולות ויורדות על רקע נאום עם עיוותי תוכן של בוש. "בקרב על עיראק השמדנו בתי חולים ובתי ספר". עיוותי הסאונד מכפילים ומאטים את הקול של דאבליו עד שהוא נשמע כמו שילוב של פרדי קרוגר והארנב מ"דוני דארקו". הקטע נקרא "אורח לא קרוא'", וביחד עם השיר הראשון הוא נותן משמעות לכוח האלקטורלי של אנרגיית המונים שצוברת עוצמה דרך מוזיקה.

טראנס-אם הם הרכב שפועל בקצה האנרגטי של הפוסט-רוק ומוציא אלבומים בקצב מ-1996. מי שמכיר אותם יודע שכשטראנס-אם עושים שיר חזק, הוא באמת כותש לך את השועה. האנרגיות שמשתחררות מהרמקולים בקטעים מאלבומי עבר שלהם נדירות בעוצמתן עד היום. The Dark Gift, Futureworld, Carboforce, ו-Stereo Situation יכולים לנקנק קטעים של שומאכר, להשאיר מאחור כל קטע של מטאליקה ולנצח בתחרות ספידים גם עיבודי בטהובן של התפוז המכנ

הרכבים קצת יותר רגועים ופחות יומרניים אפשר למצוא בקנדה, מעוז של פוסט-רוק עדין ויפה. Constellation, לייבל האב של הז'אנר, אחראי לאלבום השני של הרכב ששמו אינו מעיד על עיסתו. Polmo Polpo, שזה בעצם אחד שנקרא סנדרו פרי, מגדירים את עצמם כפופ אינסטרומנטלי. נכון שבתרגום לעברית שמו של האלבום – "כמו לבבות מתנפחים" – זורק קצת לכיוון של מסעדה מזרחית, אבל זה באמת לא קשור למה שקורה שם מבחינה מוזיקלית. הכיוון הוא יותר גיטרת סלייד, תוף מרים, תוף טימפאני, כלי הקשה דרום אמריקאיים וכינורות, והם מגיעים על מצע אמביינט יפה. Like Hearts Swelling הוא אלבום קליט לגמרי, מרגיע.

מה שהלופ למוזיקה האלקטרונית, היא הרפטטיביות לפוסט-רוק: התבנית תופסת אותך עד כדי כך שכבר בשמיעה אחת אפשר להתגעגע לפעם הבאה שהיא תופיע. ב- Like Hearts Swelling, למעט הקטע החמישי שלוקח את כל העניין בדיסוננס, החזרה על מוטיב מוזיקלי מגיעה לשלמות. אם בכבוד של הצרפתים היה ללמוד מהקנדים, אייר היה הרכב מאוד שמח.

גם לדור הביניים של הפוסט-רוק יש נציגויות באלבומים של התקופה האחרונה. אני כותב עליו קצת באיחור, אבל את האלבום החדש של Do Make Say Think יש להכניס לפנתיאון של העדינות המלבלבת. תחת אחד השמות היותר מבאסים לאלבום ועם עטיפה נוראית, מסתתר אחד האלבומים המרגשים של התקופה. ההרכב הזה עובד מ-1998, מוציא אלבום בערך כל שנתיים ומתקדם בסאונד שלו בצעדים קטנים וזהירים. שני מתופפים, גיטריסט עם חוש קצב מחונן וסאונד מאופק. היופי של דו מייק, שהתחילו מכיוון הדאב, נמצא בחציית גבולות ז'נרים בלי לעשות מזה עניין גדול, ביכולת להביע רגשות מבלי להשתפך, ובהתמקמות באחד המקומות הכי טובים לישיבה: מקום שאין בו קצה קצהו של הייפ. למרות החיבה המסויגת שיש לי לחדש חדיש ומחודש על סוגיו, שמיעה של דו מייק היא כמו ווייט באלאנס לחיישני הרגש והמוזיקה. מסוג האלבומים שמפנים מקום למוזיקה חדשה, שמשנים זווית, שמרעננים את המבט על התקליטיה שממנה כבר התעייפתם.