"כיון שבכל בוקר אנחנו תולשים בלהיטות את סרט הנייר מהעיתון, אזי רצוי להפוך את היוצרות ושם להדפיס, אני לא יודע מה, את... את ה'הגיונות' של פסקל! ...ובכרכים המוזהבים שאנו פותחים אחת לעשר שנים", הוסיף בהפגינו אותו בוז שרוחשים אחדים מאנשי העולם הגדול כלפי הבלי העולם הזה, "שם נוכל לקרוא על מלכת יוון שנסעה לקאן או על הנסיכה דה לאון שערכה נשף תחפושות. בדרך זו תוחזר הפרופורציה הנכונה".
סוואן מ"בעקבות הזמן האבוד", שדבריו צוטטו לעיל, מצדד בכינון "פרופורציה נכונה" בין יצירות מופת ובין הבלי העולם הזה. היות וככל הנראה מחר בבוקר לא נגלה ב"ידיעות" פרק או שניים מ"מלחמה ושלום" (בתרגום לאה גולדברג) במקום תיאור העסקים האפורים של ראש הממשלה ובניו, הרי שמכאן ואילך מדובר בדיון תיאורטי מאוד. ולמרות מה שייאמר בהמשך, עדיין נעים להתעדכן בעלילותיה של מלכת יוון בקאן, והיות ואין בנמצא מלכה יוונית, מותר להסתפק בקורות במאי ישראלי שהציץ (לקאן) ונפגע.
נשוב אל ההצעה לסדר של סוואן, הגורסת שעדיף כי יצירות מופת יודפסו בעיתון יומי ומעללי החברה הגבוהה יינעלו בספריות מלאות אבק. אפשר לפטור זאת כמובן רק כהערה שנונה ואליטיסטית במפגיע. ובכל זאת יש בה משהו; יצירות ותכנים אמנותיים זוכים לחשיפה כזו או אחרת לאו דווקא בגלל מורכבותם ונהירותם אלא גם בגלל הנגישות והפורמט. הפורמט אינו רק האריזה הצורנית (אתר אינטרנט, עיתון יומי או ספר זהוב שוליים וכריכה), אלא מושא לאלפי שיפוטים ודעות קדומות שאופפים אותו. יצירות רבות אינן זוכות באור מן ההפקר או הקוראים בגלל שנידונו להיחשב כשייכות לז'אנרים ירודים. כי לא מדובר בפורמט פיזי בלבד אלא במארז התרבותי של היצירה, שלפעמים מקבל גם ייצוג ויזואלי כמו הטבעת זהב על כריכת הספר, שמציינת שסופרו זכה בפרס נובל. או כמו אותיות זהב על הרומן של ג'ון גרישם שידחו אחדים וימשכו רבים אחרים. בדיוק כמו התווית "יצירת מופת".
החתמתו של רומן בסטמפה "יצירת מופת" אינה מושתתת רק על שיקולים אסתטיים נקיים. הרי כמעט כל הוצאת ספרים מכובדת מוציאה לאור כשש יצירות מופת בשנה, לפחות לפי דבר העורכים והיחצנים. מבחינה סטטיסטית זה כמובן בלתי אפשרי, אבל נניח לכך. כי גם אם השיקולים הם אמנותיים לעילא (והם אף פעם לא רק אמנותיים), בעצם ההכרזה קבל עם ורשימת רבי מכר כי מדובר בספר מופת - טמונה המכשלה.
"יוליסס", למשל. השמועות על מופתיותו ומורכבותו הבלתי ניתנת לצליחה של הרומן לג'ויס יצרו לא מעט פוביות קריאה. אלה התפתחו דווקא אצל חובבי ספרים ידועים, שעודם מחכים שישכילו ממש עד שיהיו ראויים לו. ואכן האגדה העירונית שנרקמה סביב יוליסס היא כל כך מפותלת ומלאת פחים, עד כי נדמה שמי שלא אוחז בדוקטורט בספרות אירית אינו רשאי להציץ במה שמעבר לכריכתו. זהירות, מאסטרפיס. וכך הרומן עב הכרס עומד מאיים על מדפים רבים, כמעין תמרור נכאים של "קניתיו וטרם, ואולי אף פעם לא, קראתיו". האבסורד הוא ש"יוליסס" הופיע בתרגום עברי מצוין ומבואר של יעל רנן, והוא בר קריאה ומקסים מאוד. היות ובאופן מפתיע הרומן אינו עמוס במשוואות מתמטיות רבות נעלמים, קרוב לוודאי שמי שקרא אי אילו ספרים בחייו יוכל להתמודד עם ג'ויס. אין זה אומר שלא מדובר ביצירה מורכבת ומרובדת, ובכל זאת כדאי לזכור ש"יוליסס" הוא "מופתי" גם משום שהוא משעשע ומהנה (באופן מורכב, כמובן).
גורל דומה פוקד גם רומנים רבים אחרים שמשתייכים לזרם התודעה. מי מפחד מוירג'יניה וולף? יותר מדי אנשים. במובן זה "השעות", הסרט והספר, עשו לה שירות נאה. פתאום דווקא מרת דאלוויי כמעט והפכה רבת מכר. מרסל פרוסט שצוטט לעיל, ומגיח אל העברית טיפין טיפין, מעורר יראה דומה, שבהחלט אפשר לערער על צדקתה.
הבעיה העיקרית באותו חיל ורעדה שמפרידים בין "יצירות המופת" לבין הקוראים הפוטנציאלים היא יצירת מחסומים תרבותיים. יש מי שראוי לעבור בהם ויש מי שעדיין - ואולי לעולם - לא. חלק מהקשיים מקורם בהיררכיה הישנה שמבדילה בין ספרות גבוהה וספרות נמוכה. היות וההיררכיה הזו כבר עורערה למכביר, לא יזיק אם נחליפה בקריטריון של ספרות טובה וספרות לא טובה. אך עיקר הבעיה היא שבסופו של דבר ספרי המופת נותרים נחלתם של מעטים. מי שאכן מגיע אל אותו ספר מופת, כאילו היה נושא על גבו את כל כובד המשקל ההיסטורי התרבותי ואת מטען הדורות. הרי את לא קוראת את "שירה". את קוראת עגנון; וזה כמובן דבר אחר לגמרי. קוראי יצירות המופת שיכלו להן הופכים כמעט למי שראו לפרוסט את הלבן שבעין, והוא השפיל מבט. אם זו השורה התחתונה, אפשר לתהות כמו בבית הספר, האם לכך התכוון המשורר?
הכותרת "ספר מופת" היא בבחינת לשכנע את המשוכנעים, מעין טפיחה עצמית תרבותית על השכם, תוך זריקת מבטים מפוחדים לצדדים. בסופו של דבר, תווית המופת פועלת כמופת של טעם רע; קיטלוג אובססיבי רווי חרדה של מטעננו התרבותי. שלא ניתפס עם עגלה ריקה. שלא יתברר שלא קראנו את 100 הספרים החשובים ביותר של המאה. ובכן, איך אפשר שלא לאהוב את פרוסט? מסתבר שדווקא אפשר.
זהירות, מאסטרפיס
29.2.2004 / 11:28