אם רוב התחזיות נכונות, ושרליז תרון אכן תזכה ביום ראשון באוסקר לשחקנית הטובה ביותר, זו תהיה השנה השנייה ברציפות שהפרס מוענק לשחקנית על תפקיד שבו כמעט לא מזהים אותה. אשתקד זו היתה ניקול קידמן, שבעזרת חוטם מלאכותי גילמה את דמותה של הסופרת וירג'יניה וולף ב"השעות".
זאת תהיה גם השנה השנייה ברציפות שבה שחקנית זוכה בפרס על גילום דמות המבוססת על חייו של אדם אמיתי. תרון מגלמת בסרט "מונסטר" - שעולה על האקרנים בישראל בסוף השבוע הבא - את דמותה של איילין וורנוס, זונה שרצחה שישה מלקוחותיה והוצאה להורג ב-2002, ולצורך התפקיד בראה את עצמה בצלמה. באינספור דיווחים כבר סופר כיצד תרון, שעד כה הציגה על הבד רק את דמותה הבלונדינית התמירה, הוסיפה למשקלה ושינתה את מבנה פיה בעזרת שיניים מלאכותיות בולטות ואת מרקם עורה בעזרת איפור מחוספס.
הטרנספורמציה שתרון עברה לא רק מאפשרת לעיתונאים לשאול אותה בכל הזדמנות איך העלתה במשקל - ומה שעוד יותר חשוב, איך השילה את הקילוגרמים כל כך מהר כדי להתייצב, רזה כתמיד, בכל טקסי הפרסים של העונה; היא גם מוכיחה, לדעתם, שתרון שחקנית "אמיתית" שמוכנה להקריב את יופיה וזוהרה למען אמנותה.
אף שהוליווד לא היתה קיימת אלמלא היו כוכבים, שאחת מתכונותיהם המרכזיות היא העובדה שהם לא משתנים יותר מדי מסרט לסרט - בתת-מודע של הקולנוע האמריקאי עדיין מתקיימת ההנחה ששחקן אמיתי אמור להיעלם מאחורי הדמות.
סקירת רשימת הזוכים בפרס האוסקר ב-76 שנות התחרות מוכיחה כי חביביה של האקדמיה לאמנויות ומדעים, שמקיימת את הטקס, הם שחקנים שלא סתם מפגינים את אישיותם מול המצלמה - ולכן כמה מהשחקנים הטובים ביותר בתולדות הקולנוע, כמו קרי גרנט או רוברט מיצ'ם, מעולם לא זכו בפרס.
חברי האקדמיה מעדיפים שחקנים ש"עובדים קשה", כלומר מתחזים, מתחפשים, משמינים, מזדקנים, מאמצים מבטא זר, מציגים מום גופני או נכות נפשית, ובעיקר חורגים מהדימוי המקובל שלהם כדי להוכיח שהם ראויים לאוסקר.
החלטתה של תרון לגלם את איילין וורנוס ב"מונסטר", סרטה העצמאי של פטי ג'נקינס שהופק באמצעים צנועים יחסית, היא אולי אחת ההחלטות הנבונות ביותר שקיבלה שחקנית זה זמן רב.
תרון, בת 28, ילידת דרום אפריקה, הופיעה מאז 1995 בלא מעט סרטים - חלקם אפילו מוערכים ומצליחים, כמו "תקנות בית השיכר" של לאסה האלסטרום מ-1999 ו"הג'וב האיטלקי" של פ' גארי גריי אשתקד. היא השתתפה גם בשני סרטים של וודי אלן, שהופעה בסרטיו עדיין נחשבת יוקרתית: "סלבריטי" מ-1998 ו"קללת אבן העקרב הירוקה" מ-2001. ובכל זאת, סיכוייה להיהפך לכוכבת בולטת בנוף העכשווי נדמו מעטים (בכלל, נראה שבכל רגע יש מקום בפסגה רק לכוכבת גדולה אחת). גם בהופעותיה המרשימות יותר היתה הרגשה שהיא אינה מעזה מספיק, קולה נשמע תמיד חסר גוון והופעותיה היו מעט מונוטוניות. זיכרון דמותה היטשטש ונבלע בזה של שחקניות עכשוויות אחרות.
תרון הבינה כנראה שנדרש מעשה דרסטי כדי לחלץ אותה מהמבוי הסתום ששחקניות מסוגה לרוב נקלעות אליו, וההזדמנות נקרתה בסרטה של ג'נקינס. אחת הסיבות שמשחקה ב"מונסטר" מוצלח נובעת מהעובדה שדמותה לא נחרתה עד כה בזיכרון המצטבר; לרגעים נדמה שלפנינו שחקנית חדשה ולא מוכרת. אין לדעת אם המלה "אוסקר" היבהבה בתודעתה כבר כשקראה את התסריט של "מונסטר", אבל אין ספק שתפקידה של איילין וורנוס כולל בתוכו רבים מהמרכיבים שהבטיחו אוסקרים ב-76 שנות הפרס.
ראשית, העובדה שהדמות שמגלמת תרון חייתה במציאות מבטיחה לה סיכוי טוב לזכות באוסקר. שחקנים ושחקניות רבים כבר זכו בו על גילומן של דמויות אמיתיות: פול מוני זכה בפרס כשגילם את דמותו של לואי פסטר ב-1936; ברברה סטרייסנד זכתה כשגילמה את הבדרנית פאני בריי ב"מצחיקונת" מ-1968; ג'ייסון רוברדס קיבל שני פרסי אוסקר רצופים לשחקן משנה כשגילם את בן בראדלי, עורך ה"ואשינגטון פוסט", בסרט "כל אנשי הנשיא" מ-1976, ואת הסופר דאשיל האמט ב"ג'וליה" ב-1977; רוברט דה נירו זכה כמתאגרף ג'ייק לה מוטה ב"השור הזועם" מ-1980, לאחר שהשמין מאוד לצורך התפקיד; בן קינגסלי כגנדי ב-1982; דניאל דיי-לואיס כצייר והסופר האירי כריסטי בראון ב"כף רגלי השמאלית" מ-1989; סוזן סרנדון כנזירה הלן פרז'ין ב"גבר מת מהלך" מ-1995; ג'פרי ראש כפסנתרן דייוויד הלפגוט, גיבור הביוגרפיה "ניצוצות" מ-1996; ועוד.
אם אמנם תזכה תרון באוסקר, לא תהיה זו הפעם הראשונה ששחקנית זוכה בפרס על גילום דמותה האמיתית של זונה שהואשמה ברצח והוצאה להורג. קדמה לה סוזן הייוורד, שב-1958 זכתה בפרס כשגילמה את דמותה של ברברה גרהם בסרטו של רוברט וייז "אני רוצה לחיות!".
לצורך הזכייה בפרס חשובה עוד יותר העובדה שתרון חוללה מהפך קיצוני בתדמית שלה, שפירושו, בעיקר במקרה של שחקניות, הפחתה דרסטית של מרכיב הזוהר. מאמץ והקרבה שכאלה זיכו שחקניות רבות באוסקר. ב-1954, אחרי שהופיעה בכל הדרה האלגנטי ב"חלון אחורי" של אלפרד היצ'קוק, ולפני שחזרה אל הזוהר ב"לתפוס גנב" של אותו במאי, גילמה גרייס קלי את דמותה של אשתו האפרורית של שחקן וזמר אלכוהוליסט (בינג קרוסבי) ב"נערת הכפר", גירסתו של ג'ורג' סיטון למחזהו של קליפורד אודטס - ודווקא התפקיד הזה זיכה אותה באוסקר.
הניסיון במחצית השנייה של שנות ה-50 להפוך את סופיה לורן האיטלקיה לכוכבת הוליוודית זוהרת לא עלה יפה, ומרבית הסרטים שכיכבה בהם בארצות הברית נכשלו. ב-1961 היא הגיחה אל הבד בכל עוצמת כישרונה בסרטו של ויטוריו דה סיקה "שתי נשים", שבו גילמה אם הנמלטת מהגרמנים עם בתה בזמן מלחמת העולם השנייה. הופעתה הלא זוהרת, וזעקותיה המרשימות בסצינת אונס אכזרית במיוחד, הבטיחו לה אוסקר. שנה לאחר מכן הוענק האוסקר לפטרישה ניל, שיותר מעשר שנים קודם לכן גילמה על הבד את דמותן של נשים אלגנטיות ומתוחכמות במיוחד - הפעם היא גילמה סוכנת בית קשת יום בסרטו של מרטין ריט "פרא מני אלף".
אליזבת טיילור היתה בת 34 כאשר גילמה ב-1966 את דמותה של מרתה בגרסתו של מייק ניקולס למחזהו של אדוארד אולבי "מי מפחד מווירג'יניה וולף?". עודף משקל ושיער מאפיר הבטיחו לה אוסקר שני (בקודם זכתה ב-1960 על הופעתה הזוהרת מאוד בסרט "גלוריה", אך הפרס הוענק לה מכיוון שזמן קצר קודם לכן כמעט מתה מדלקת ריאות).
גם שתי זוכות האוסקר האחרונות מסמנות את הנטייה הזאת: ניקול קידמן, כמובן, ולפניה האלי ברי, שמיהרה מיד אחרי תפקידה ב"מונסטר בול", שזיכה אותה באוסקר ב-2001, להציג את כל פארה הגופני לצדו של ג'יימס בונד ב"למות ביום אחר".
הגורם השלישי שהופך את הופעתה של תרון לכמעט חסינה בפני הפסד היא ההתחזות עצמה. סוגים שונים של התחזות והתחפשות איפיינו שחקנים ושחקניות רבים שזכו באוסקר. ב-1936 גילמה השחקנית האוסטרית לואיזה ריינר את דמותה של אחת מנשותיו של המפיק פלורנץ זיגפלד בביוגרפיה המוזיקלית "זיגפלד הגדול". התפקיד, ובעיקר סצינה אחת שבה היא מתחננת בטלפון בפני זיגפלד שלא יעזוב אותה, זיכה אותה באוסקר. שנה לאחר מכן גילמה ריינר איכרה סינית ב"האדמה הטובה", על פי רב המכר של פרל באק. מה הפלא שהיא זכתה מיד באוסקר נוסף (אם כי, במפתיע, סימנה הזכייה הכפולה את סוף הקריירה הקולנועית שלה).
ב-1957 גילמה ג'ואן וודוורד שלוש דמויות נשיות שונות לכאורה, ב"שלוש פנים לחוה", שהביא את סיפורה של אשה שסובלת מפיצול אישיות. הווירטואוזיות של הופעתה בתפקידה הראשי הראשון זיכתה אותה באוסקר. ב-1965 זכה לי מארווין באוסקר על גילום דמותם של תאומים זהים בקומדיה המערבונית "קאט בלו" - אחד מהם הוא אקדוחן מרושע, שכמותו גילם מארווין במערבונים בעבר, והשני אלכוהוליסט נלעג, שדמותו היתה מעין פארודיה על הדמויות שגילם בדרך כלל. פארודיה בכלל היא סוג של התחזות שעשויה במקרים מסוימים לזכות באוסקר. הדוגמה המובהקת ביותר לכך היא ג'ון ויין, שרק ב-1969 זכה לראשונה באוסקר כאשר גילם בסרט "אומץ אמיתי" את דמותו של אקדוחן מזדקן, שתום עין, שתיין ושמן.
גם מבטאים שונים הם דרך יעילה להרשים את חברי האקדמיה. מהו המבטא המועדף עליהם? כנראה השוודי. בתולדות האוסקר זכו בפרס שלוש שחקניות שלצורך תפקידן דיברו אנגלית במבטא שוודי כבד: לורטה יאנג, שבקומדיה "בת האיכר" גילמה משרתת ממוצא שוודי שמחליטה לרוץ לקונגרס; פרנסס מקדורמנד, השוטרת הקשוחה אך נעימת ההליכות ב"פארגו" מ-1996; ואינגריד ברגמן, שאמנם היתה באמת ממוצא שוודי, אבל ב"רצח באוריינט אקספרס" ב-1974, שזיכה אותה באוסקר שלישי (הפעם לשחקנית משנה), הגזימה בכוונה במבטאה, ועיצבה פארודיה עצמית משעשעת.
ואם מדובר במבטאים, אין זה מקרה שמריל סטריפ זכתה באוסקר השני שלה על תפקיד שבו אימצה לעצמה מבטא זר: "בחירתה של סופי" מ-1982, שבו גילמה פליטה מפולין.
גילומן של דמויות שסובלות מנכות גופנית הוא עוד סוג של התחזות: פעמיים זכו בפרס שחקניות שגילמו דמויות של נשים חירשות-אילמות (ג'יין ויימן, כנערה כפרית הנופלת קורבן לאונס ב"ג'וני בלינדה" מ-1948, ומארלי מאטלין, שהיא חירשת-אילמת בעצמה, ששיחקה בתפקיד הראשי ב"ילדים חורגים לאלוהים" מ-1986). הולי האנטר זכתה בפרס כשגילמה אשה אילמת ב"הפסנתר" מ-1993.
העיוורון פופולרי פחות בטקס האוסקר. רק שחקן אחד זכה בפרס על גילומה של דמות עיוורת - זה היה אל פאצ'ינו, שאחרי מספר רב של מועמדויות זכה באוסקר ב-1992 על "ניחוח אשה", שבו שיחק איש צבא שאיבד את מאור עיניו (והפרס ניתן לו בעיקר בזכות נהמותיו המרשימות).
גם פיגור נפשי, מחלות נפש והפרעות שונות הם ערובה להצלחה באוסקר, ולראיה זכייתם של ג'ואן וודוורד וג'פרי ראש, שכבר הוזכרו. אליהם מצטרפים השחקן הבריטי ג'ון מילס, שגילם בגסות מרתיעה את שוטה הכפר ב"בתו של ריאן" מ-1970 וזכה באוסקר משנה; קליף רוברטסון, שב-1968 גילם ב"צ'רלי" את דמותו של מפגר, שניסוי מדעי חדשני הופך אותו לזמן קצר לגאון; ודסטין הופמן, שזכה באוסקר שני ב-1988 בזכות הופעתו ב"איש הגשם".
ב-1999 זכתה הילארי סוונק באוסקר על גילום דמותה האמיתית של טינה ברנדון, אשה צעירה שהתחזתה לגבר ושילמה על כך מחיר כבד, בסרט "בנים אינם בוכים"; אבל ההתחזות הקיצונית ביותר בתולדות טקס האוסקר היתה של השחקנית לינדה האנט, שב-1983 זכתה באוסקר משנה על גילום דמותו של גבר - המתורגמן האינדונזי ב"שנה בצל הסכנה".
לרשימה הארוכה הזאת נוספת כעת שרליז תרון, שרבים סיכוייה להחזיק בפסלון המוזהב ביום ראשון. תרון כבר זכתה במספר רב מאוד של פרסים על "מונסטר" (גלובוס הזהב, פרס המשחק בפסטיבל ברלין ועוד), ואם אמנם תזכה גם באוסקר יוכיח הדבר פעם נוספת שגם אם מטרתו של כוכב היא להיות מוכר על ידי הכל - דווקא התחזות, הסתתרות ולפעמים אפילו היעלמות הן מהדרכים היעילות ביותר להשיג חשיפה מרבית.