אחרי שבשנים האחרונות שמר הטקס על נימה מאופקת - בעיקר בגלל התאומים, המלחמה בעיראק וכל הבלוז הזה הבטיחו השנה חברי האקדמיה שטקס האוסקר ישוב לסורו. הידיעה כי בילי קריסטל חוזר להנחות, פלוס הכרזה על שחרור הרסן, הבטיחה שואו הוליוודי מסורתי: צחוקים, ריגושים, דמעות, הצהרה פוליטית אקראית אחת, ואולי אפילו קצת חתרנות לטובת הנועזים שבחבורה. אלא שלא ריגושים ולא ערדליים. טקס האוסקר ה-76 היה משעמם עד מוות וצפוי באותה מידה. מצד שני, מה כבר אפשר לצפות מטקס בו "סיביסקיט" מועמד בקטגוריית הסרט הטוב ביותר.
הסרט שניקה את האקדמיה מכל הפסלונים שברשותה, להלן מעצמת "שר הטבעות" לבית טולקין את פיטר ג'קסון, כלל לא היה מועמד בקטגוריות האנושיות והגדיל לככב באזורי האפקטים, הארט, התלבושות והאיפור. באותה רוח סבל הטקס ממחסור חמור בספונטניות ושמחה אמיתית, והפך לכרוניקה של נאומים ידועים מראש. למעשה, האדישות של פיטר ג'קסון, כשעלה לבמה לקבל את הפרס, היתה מקוממת ממש. עם כל הכבוד לפאסון, יכול היה שמנצ'יק לפרגן לנו איזה דמעה בזווית העין, קול נסדק, משהו.
על אף שהאוסקר הולך ומאבד מחשיבותו בשנים האחרונות, ולמרות שכולנו מודעים לחישובים הציניים שעומדים מאחורי חלוקת השלל, עודנו מעוניינים בריגוש הקל שידע הטקס לספק בעבר. בניגוד לזה של השנה שעברה, שהיה מפתיע במידה (לשמחתם של אדריאן ברודי ורומן פולנסקי), מרגש ופוליטי, הרי שהשנה אפילו טים רובינס, שידוע בנטייתו לדגמן מאבקים פוליטיים, העניק נאום אנמי ונטול אמירה. סופיה קופולה ויתרה גם היא על הזדמנות לרגש והעדיפה לשעמם על הבמה עם מבוכה אופיינית, ואפילו בילי קריסטל הפגין הומור זקן ומקריח.
נראה כי לא נותר אלא לצאת בקריאה נרגשת: דרושה פיטמה! משהו שינער את אולם קודאק החדש מהכבדות הממלכתית שנחתה עליו. לרגע היה נדמה שאת תפקיד הפיטמה של ג'נט ג'קסון ימלא הפפיון שהיה תקוע לרנה זלווגר מאחורי השמלה ואילץ אותה לשבת על הצד במשך כל הערב - אבל גם משם לא באה הישועה. אפילו רביעיית ההוביטים ל"שיבת המלך", שישבו זה לצד זה על אזרחי, מינוס אוזניים מחודדות, ועדיין נראו כמו גמדים הומוסקסואליים, לא הצליחו להקפיץ את המשדר המייגע הזה.
חברים יקרים, המלחמה עוד לא נגמרה, העוולות טרם פסו מן העולם, עוד יש על מה להילחם, וראוי היה שמישהו ינצל את הבמה שניתנה לו הלילה. במקום זה קיבלנו את לני רפינשטאל ברשימת ה"לזכרם" הידועה, בה מאזכרים חברי האקדמיה את חללי השנה הנוכחית. מי שכן ניצל את הזמן הקצר שניתן לו כדי לסנוט באקדמיה היה הדוקומנטריסט הוותיק ארול מוריס, שלקח ל"לתפוס את הפרידמנים" את האוסקר מתחת לידיים, ואמר בזעף קליל: "אני מודה לאקדמיה שסוף-סוף הכירה בסרטי. חשבתי שזה כבר לא יקרה לעולם".
שני רגעי שיא שבכל זאת ראויים לציון הם זכייתם של שון פן ושרליז תרון. על אף היותם צפויים כמו הלחות של אוגוסט, הם הצליחו לרגש. תרון, על סף דמעות, הודתה לאמה המתייפחת בקהל על כל מה שהקריבה בשבילה, כשהיא מתייחסת, ככל הנראה, לרגע שבו צפתה באמה הורגת את אביה המתעלל. רגע קיטש קסום נוסף נרשם כשקהל השחקנים נעמד לכבודו של פן הוותיק, שקצת הופתע מהריספקט של הקולגות והודה לאמו החיה ולאביו המת בחינניות הקשוחה האופיינית לו. אלא ששני הרגעים האלה, להזכירכם, הגיעו בעשר הדקות האחרונות של הטקס, אחרי לילה ארוך ללא שינה.
כל הוביט בא יומו
1.3.2004 / 9:09