תיקים במזבלה

העולם עוד לא גמר למחזר למוות את האייטיז, ואילן שושן כבר עסוק ברטרו לניינטיז. במיזם האחרון שלו, "אורחים זרים", ששודר אמש בערוץ 10, הוא בוחר להתעסק בתופעה שכלחה אבד עליה כבר ב-97' - עב"מים בכלל ובארץ הקודש בפרט. ואפשר להבין אותו. בתקופה שבה כל אומות העולם מחרימות אותנו, והתיירים היחידים שבאים לבקר הם כוכבים אמריקאים עם חסך בזמן מסך, ניגש שושן לנחם את העם עם הקבוצה היחידה שעדיין לא שונאת אותנו ומוכנה להסתכן ולתייר כאן. ויש לו אפילו תמונות להוכיח את זה.

שושן תופס את עצמו כמומחה לטרנדים ולזיהוי "הדבר הבא". למעשה, סרטיו, שנדמה כאילו מיוצרים אצלו על פס ייצור, מוכיחים כי הוא רק רוכב על הגל של האופנה הנכונה לאותה דקה. עד היום הספיק לתפוס טרמפ, בין השאר, על סיפורה של ענת אלימלך, רווקים ורווקות, חתונות, וטרנדים נוספים שפרחו בשמי ארצנו. זו תמיד היתה התעסקות קלילה ובלתי מחייבת. מין סרטי אינסטנט שכאלה. שושן, והוא אינו מסתיר את זה, אוהב רייטינג וכסף. סרטיו מעולם לא ניסו להיות יותר ממוצר פופולרי הפונה למכנה המשותף ההוא. אלה לא באמת סרטים תיעודיים במלוא מובן המילה, אלא כתבות מגזין צבעוניות. שושן, שכבר עשה סרט בשם "אנשי הרייטינג" על משפחות הפיפל-מיטר, יודע מה אנחנו אוהבים ומה אנחנו רוצים לראות בטלוויזיה, ואין לו בעיה לתת לנו את זה. הוא לא מתאמץ להמציא שום גלגל.

הפעם נכשל שושן אפילו במטרות שהוא מציב לעצמו. קודם כל, והכי חשוב, הוא נכשל בזיהוי הטרנד. לפני כמה שנים הוא כבר ביים סדרת דרמה בנושא עב"מים - "היעלמות" - כשהנושא עוד הזיז למישהו. אלוהים יודע למה הוא בוחר להתעסק בזה שוב. הפעם הוא עושה את זה מנקודת מבט דוקומנטרית, כשהתופעה התרבותית והטי-שירטים שבאו בעקבותיה כבר הושלכו מזמן לפח הזבל של ההיסטוריה. מעבר לזה, הסרט – שבו, באופן מפתיע, לא מופיעים שושן או הג'יפ שלו – גם לא הצליח להפוך למוצר טלוויזיוני מעניין והותיר אותי אדיש ומשועמם. שושן מרפרף על הנושא בחוסר עניין, אף מרואיין אינו אומר דברי טעם, וגם העדויות והצילומים מוכרים ודהויים.

בימי מאלדר וסקאלי העליזים, כשכולנו ראינו צלחות מעופפות מדי לילה, הבטיח דודו טופז, מוצץ טרנדים אחר, בתוכנית שזכתה לרייטינג היסטורי של משהו כמו חמישים אחוז, להביא עב"מים לאולפנו. מההבטחה נותרה רק ציפי שביט מחופשת לנזלת, אבל דודו הבטיח, ושושן - שקיווה ליהנות משאריות של הרייטינג ההוא - מקיים. בסרטו הוא מציג "עדויות וצילומים יוצאי דופן" המתעדים נחיתות עב"מים, מראיין חוקרי עב"מים, מרפא בעזרת חוצנים, איש המאמין בקונספירציה ממשלתית וצבאית המנסה להסתיר מאיתנו מידע, "זייפן עב"מים" שהוא כנראה סטנד-אפיסט שהומצא לצורך הסרט, ואף מספר אופוזיציונרים ומבקרים של התופעה. הכל כבר נכתב, נאמר, נשחק ומוצה. ושושן מודע לזה. סרטו מלא בגזרי עיתונים ישנים המתארים את העדויות האלה. הוא מראיין את דוד רונן, המכונה חוקר עב"מים, ולא מציין כי הוא העיתונאי שכתב (יחד עם בועז גאון) את הטור האופנתי לשעתו "תיקי- X", שפורסם במקומון "זמן תל אביב" ועסק בתופעה מנקודת מבט ישראלית. זהו הטור שחלק מסיפוריו ממוחזרים בסרט.

שושן מנסה לעשות סרט אובייקטיבי על התופעה, אבל הוא מפספס כשהוא מתעלם למעשה מהסיפור האמיתי שמתחבא שם. זה כבר לא באמת מעניין אף אחד אם יש או אין עב"מים, ואם הם ביקרו כאן או לא. הסיפור ששווה לספר הוא סיפורם של האנשים האלה, שבוחרים לחיות את התופעה שנים אחרי שיצאה מהמודה. אפשר היה ללוות אותם בחייהם וללמוד עליהם קצת יותר ממה שהסרט עושה, היה רצוי גם להיות ביקורתי כלפיהם ולהעמיד את אמונתם בסימן שאלה. לא היה צורך להביא את מרפא החוצנים לאולפן חשוך, להאירו באווירת אקספרסיוניזם גרמני, ללוות את דבריו במוזיקה אובר-דרמטית ולהעביר עליו דאחקות. לצחוק על מרואיינים זה פאסה. לספר את סיפורם יכול היה להיות מרתק.