קיפי בן קיפוד נחשב פוסט ציוני?

אם יש דבר שהיסטוריונים ישראלים עושים כדי להצדיק יותר את שם התואר "ישראלים" על פני "היסטוריונים" הוא הכניעה המוחלטת שלהם לקצב הלא ייאמן של חומרי האקטואליה שזורמים פה ולצורך הבלתי נשלט של העם הזה להמשיג את חייו בעודו חי אותם. לאחר מלחמת יום הכיפורים הופיעה מילת קסם חדשה בשוק הרעיונות הישראלי - "התפרקות הקולקטיב". שלושים שנה אחרי והתהליך אפילו לא מראה סימנים ראשונים של מיצוי. בעולם עדיין ממשיכות לצאת אחת לשנה ביוגרפיות של היטלר, אבל פה רוצים לכתוב את ההיסטוריה בזמן שהיא מתרחשת. לא מפליא אם כן על שהעולם האקדמי עט בימים אלו לטפל בסלוגן החדש שחדר לשיח הציבורי, ה"פוסט ציונות". זה רק מצחיק שזה קורה מיד לאחר ששבעים אחוז מהאזרחים במקום הזה רעננו את תחושת הבעלות שלהם על אדמת המדינה הזו.

מטרת העל המגולמת ב"הציונים החדשים" של ההיסטוריון תום שגב (הוצאת כתר) היא להבהיר שהפוסט ציונות נמצאת איתנו עוד מאותו יום בו קבעה ההיסטוריוגרפיה של סוף המאה ה-19 כי ניאלץ לחיות אחד עם השני לחופו המזרחי של הים התיכון. אחת מטענותיו בפרק הראשון של המסה הספק מדעית ספק עיתונאית הקצרה, היא שהציונות המעומעמת והלא תכליתית של הרצל היא ככל הנראה מניצני הפוסט ציונות. מנקודת הזמן ההיא ועד שנות ה-2000 נפרשת רשת של סמלים וכיווני תהליכים שתכליתם לומר לנו: "זה היה פה כל הזמן מתחת לאף שלכם. כנראה פספסתם".

אז מה, הוא טועה? לא. הוא כנראה צודק. אבל הוא מתעסק בשולי. יש בארץ הזו כמות אנשים עצומה שאמנם קראו כמה דברים של אורי אבנרי, שמעו על הקונספט של יונתן רטוש וראו את הפרק של "תקומה" על ואדי סאליב, אבל זה לא השפיע במאום על חייהם. יש פה המון אנשים צעירים שגילו את מנעד הרגשות שבין אפטיות וסלידה מהמדינה ומאופייה דרך אביב גפן (בגלגול הראשון), הפלייסטיישן ואלנבי 58, והם לא בהכרח סגורים על משמעות הפוסט מודרניזם. הם סתם מצאו שהם מעדיפים לחרב את זמנם בעיסוק בתופעות הלוואי הנהדרות של הטכנולוגיה מאשר במורשת בן גוריון. וזוהי תופעה חברתית, אולי בת עשר שנים, שמבחינת ההיקף שלה צוחקת צחוק פרוע על כל אותן מיני מחאות לאומיות שראשיתן בשירה כנענית וסופן בסרבנות של יצחק לאור לשרת בשטחים.

"הציונים החדשים" הוא מין דו"ח ביניים שלא מחדש דבר מכיוון שאינו יכול לחדש דבר עקב עיתויו המוקדם. ההבחנות ששגב מעלה לגבי אירועים נקודתיים משנות החמישים, שישים, שבעים, ניחנים בזיקה קלושה להלך הרוח העכשווי. ובכל הקשור לפרשנות שהוא מביא למאיצים תרבותיים כאמריקניזציה, ש"ס, מקומונים, אהרון ברק, אילן פפה וכו' - אינו יכול להעשיר אותי בדבר שאיני יודע כעת מקריאת עיתונים, מרב-שיח חברתי ומהבינה ששמו בקודקודי. אבל מילא. הטעות הגדולה של הכותב (המעניין מאוד בדרך כלל) היא הניסיון להעניק משקל ומשמעות שווה לכל פיפס אנטי-לאומי שנפלט פה בחמישים השנים להתהוותנו, והדחף לעשות סדר דווקא בעיצומה של תקופה שסדר הוא הדבר האחרון שאפשר לייחל אליו בה.

את "הציונים החדשים" צריך לתפוס כבסיס לכתיבה תיעודית מאוחרת יותר, טיוטה לעבודה מקיפה יותר, פחות נוסטלגית, ושתקרא נכון יותר את המציאות של ישראל החל מאמצע שנות התשעים ואילך. כשלעצמו מסמך היסטורי די מיותר.