הציבור הישראלי ידוע בעקביות בה הוא מגלה חוסר עקביות בכל האמור להעדפותיו. יום אחד ימליך מלכים עליו ועל במותיו, ובמשנהו ישליך אותם מעליו ברקיקת "ממוצים, נמאסתם!". להוציא מודי, שלזכותו ייאמר שאחרי כך וכך שנים בסצינה עדיין לא נשרף. ולא זאת בלבד: נראה כי משנה לשנה, בהתאמה עם מחלפותיו האדירות של בר-און, מאריך גם הציבור את אורך ליבו בכל האמור לתופעת מודי. החל מנשים אנינות טעם, המחפשות את הדק והמדויק בכל בדיחה; דרך מעריצי "חמישיה" סגפנים, הכלואים בלולאת געגוע לישראל אלטרנטיבית אחרת; עבור בגרעין הקשה של צופי חינוכית 2, שרכשו בכסף מלא את סדרת קלטות המופת "הכל אנשים"; עבור בשוכני טריבונה ישראלים שהשילוב בין מודי בר-און לדיבורים על מכבי נתניה גורם להם להרגיש כמו בשיעור ספורט באוניברסיטה הפתוחה; וכלה בפנסיונרים של הערוץ הראשון, שאמנם צופים בסדרת המופת בהתהוות "במדינת היהודים" רק מכיוון שאינם יודעים כיצד מחליפים את הערוץ בשלט-רחוק, אבל מצקצקים שפתיים לעומתה בהנאה.
לפני כמה שבועות, כשהתעניינתי כאן מדוע "כולם אוהבים את רינו (צרור)?", העמידו אותי כמה גולשים במקומי וגילו בלשון עויינת כי אחיזתו בקהל אינה מושלמת כפי שהאמנתי. אולם הפעם אני מוכן להמר על כך: לא יקום ולו זב חוטם אחד ללהג "אוף, המודי בר-און הזה, חתיכת צבוע מתנשא". וגם אם יקום, תגובתו לא תאושר. למה זה? כיצד הצליח מודי ללפות את ליבו של הציבור מבלי לגרום לו להרגיש כי מדובר בתפיסת נלסון? מה היא האיכות שהופכת דווקא אותו למאמי האבסולוטי, לבייב הגברי הסחבקי המוביל בישראל כיום?
ראשית, יש להודות: בר-און הוא איש טלוויזיה מעולה, ראשון במעלה, למעשה. בעולם של פוקסים, קריזים וכלבים של טריק אחד, בר-און הוא האיש בעל מגע מידאס. כל מה שהוא נוגע בו הופך באופן מיידי לזהב.
שנית, בר-און מצויד בקסם אישי נדיר במיוחד בנוף הטלוויזיוני הישראלי. בדרכו האישית, הבלתי ניתנת לחיקוי, הוא מצליח להלך סימפטיה על כל שכבות הציבור. בניגוד לפרסונות אחרות, המתאמצות לתדלק אישיות טלוויזיונית המנסה לקלוע לטעם הקהל ע"ע כוכבני ערוץ 2 המנסים לכפות על עצמם מידה של עממיות בלשונם או בהתנהלותם; ע"ע, כוכבנים אחרים מבית היוצר של ערוץ 2, המנסים לכפות על עצמם התנהלות שעונה למה שהם מפרשים כציפיות של עורכי התרבות המגניבים בשבועונים, בעיתונים וברשת מהם; ע"ע דמויות כמו עמנואל הלפרין המתכתבות במודע עם פלח אוכלוסיה מאובחן ומאופיין מאוד; ע"ע דמויות דוגמת אודטה, אשר גם אם הן אותנטיות בעיני עצמן, הרי שהאותנטיות שלהן כה מוגזמת עד שהן הופכות לפארודיה על עצמן ועל הקהל אליו הן פונות. מודי, נדמה, מצליח להביא את עצמו אל המסך ולדמות לצופה כי הדמות הניבטת אליו מהמסך הקטן מתבטאת ומתלבשת כך (אילו סוודרים מגוחכים הוא לובש לעתים באולפן "ליגת האלופות") גם בחיים האמיתיים. ומה מבקש הצופה הקטן ביושבו מול המסך, אם לא להאמין כי הדמות שנשקפת אליו היא בת דמותו, או לכל הפחות מישהו שיודע להכין נס קפה?
שלישית, עיצוב המודל הפרטי: בניגוד לדמויות טלוויזיוניות אחרות שהטלוויזיה משעבדת אותן לקהל, בר-און הצליח לשמור את עצמו לעצמו. שמו נפקד ממדורי הרכילות, פניו נעדרות דרך קבע מפאנלים אידיוטיים. הוא אינו בוחש ונבחש, ונדמה כמי שאינו שותף לחינגה הברנז'אית והסלבריטאית לה אנוסים כל חבריו למקצוע. למרות שהוא מסומן כסמל סקס אצל לא מעט בתי אם בישראל, בר-און ידוע כאיש משפחה ולעולם לא ייתפס בעדשת המצלמה מחכך מותניים עם ידוענית שנזדמנה איתו במקרה לאירוע השקה בעצימות מקומונית נמוכה. הסקס-אפיל שלו הוא סקס אפיל מתון מאוד, לא מתגרה. מהסוג שאינו מאיים על הגברים ואינו מטלטל את עולמן של הנשים. אם הוא משתבץ בפנטזיה של מי מהצופים או הצופות, הרי זה כחבר הטוב ביותר איתו תצא המשפחה כולה לטיול סופשבוע בצימר בצפון. ומודי יהיה נחמד לילדים. כי כזה הוא. טיפוס שנחמד לילדים.
רביעית, ובוודאי החשוב ביותר: סוגיית המינון. בר-און כלכל את התנהלותו הטלוויזיונית בכישרון רב. בניגוד לדמויות אחרות שהופיעו על בימת חיינו והספיקו לנהל אתנו יחסי משיכה-תיעוב-רחמים-בוז-הערצה-סלידה מתמשכים, בר-און הקפיד תמיד להציג את מרכולתו רק בנישות קטנות ומאופיינות. פינת סאטירה מדויקת בתוכנית אירוח בערוץ הראשון, בעידן הפרה ג'ננת קומקיאי הפינות; תוכניות תעודה שנונות בחינוכית ואולפן הספורט של ערוץ הספורט שכיית חמדה טלוויזיונית מוסכמת, באופן כללי. העובדה שבר-און הצליח להפוך את עצמו לסופר-סטאר קונצנזואלי מבלי שהחזיק בבוקסת פריים-טיים בערוץ 2, ובעצם, בכלל, היא חידה של ממש לצד סוד כוחו האמיתי.
יותר מכל דמות אחרת, בר-און התגנב טיפין-טיפין ללבו של הקהל הישראלי, השתלט עליו בהתמדה ובחן עקבי, מבלי שהוא נכווה ברותחין של המסחרי ומתפלש בזוהמה של הבמות המרכזיות. מקדם השריפה של "הכוכבים הגדולים" הוא גדול מאוד, כשהם הופכים לגדולים באמת, בגלל הדרך בה פועלת תרבות הסגידה ומיד לאחריה ההוצאה להורג של גיבורי התרבות החדשה. בר-און פיצח את השיטה ויכל לה, בכך שמעולם לא השתתף באמת ובתמים במשחק. בתבונתו הטלוויזיונית הוא ידע לא לדלג הלאה, אל השלב המתבקש הבא: הקוליסאום של עשרים אחוזי הרייטינג והשערים ב"פנאי פלוס". טוב לו בזירת חמישה אחוזי הרייטינג המתמשכים לאורך זמן. ממנה הוא משתלט, חלקה אחר חלקה, על לבו של הציבור בישראל, יודע כי הרגע בו יתפתה לממש את הנכסים שלו הוא גם הרגע בו יפשוט את הרגל.
נייס גאי
2.3.2004 / 9:34