טינתו של משורר בינוני

אחת הרשימות התמוהות והדוחות ביותר בעיתונות הספרותית של השנים האחרונות הופיעה ביום ו' האחרון במוסף הספרות של "הארץ" . הכוונה לרשימתו מלאת הטינה והזדון של יצחק לאור ה"מוקדשת" לדוד אבידן. כעילה לשורת הטחות לא-רלוונטיות ושקריות נגד דמותו ושירתו של אבידן שימש ללאור ספרון דק ונאה (בהוצאת "נמרוד"), המכיל שיחה שנערכה בשעתו בין דוד אבידן למנחם בן. בן, שהוא בוודאי אחד ממבקרי-השירה הכשרוניים ביותר בארץ (ואני אומר זאת למרות שלעיתים אינני מסכים לקביעותיו), קיים בשעתו עם אבידן ראיון מלא בהבחנות יפות, המעורבבות בהגזמות ובהיבטים הומוריסטיים ורטוריים. נוסיף כי בראיון הזה פרושה על הכל הילה של קרבה אינטימית לשירת אבידן ולמודרניזם העברי הגדול, והתפעמות מההישגים העיקריים של שירת דור המדינה, כשהמיתוס האגוצנטרי של אוונגרד ושל אישיותו של אבידן מככב כאן בתווך.

והנה, במקום לראות את השיחה בין בן לאבידן בתוך מסמך מעניין, ולעיתים משעשע, ואפילו מכיל קוריוזים, המביא לקוראים חטיבה אותנטית של דיאלוג פנימי, אשר נתקיים בקרב השירה והביקורת המרכזית של דור המדינה משנות החמישים, דרך הסיקסטיז עד תחילת שנות השמונים, מתנפל לאור על המסמך הדיאלוגי הזה, המלא הבלחות אישיות, בחוסר הומור של קומיסאר אפרורי של דקונסטרוקציה אנטי-ציונית, שרק החליף את ז'דאנוב בחומסקי, פוקו ודרידה. מילא, עוד אפשר היה לסלוח לו את חידוש מריבתו הקבועה-כמעט עם מנחם בן, מה עוד שבן בתור בעל טור פופולרי קבוע יגן מן הסתם על עצמו. אך מה שאי-אפשר לסלוח ללאור הוא זיוף טוטאלי של מהות שירתו ואישיותו של אבידן ברשימתו האווילית והעוינת.

לאור מנסה בעצם להציג את אבידן כזיפן המפתח מיצג לא-ריאלי, משום שמיתוס ה"מקצוען" בשירה ובשפה ואגדת האוונגרד הסתירו כביכול את מציאות חייו כאיש עני, חולה ואומלל. זהו קודם-כל זיוף נואל של הביוגרפיה של אבידן. אבידן חי במשך רוב ימיו חיים בוהמיים, רוחניים וגופניים מלאים, גדושים בפעילות אמנותית, נפשית ופיזית, וגם נהנה מהיבטים רבים מאוד של פעילותו הדינמית. נוסף לכך, במשך רוב חייו הוא בכלל לא היה עני וחולה (אף כי זו לא בושה להיות עני במשטר התאצ'ריסטי המופרע השורר בארץ, ולאור הסוציאליסט, או הכמעט-קומוניסט, היה צריך להיות בעצם אחד האחרונים שמדביק תו של בושה לעוני). ההידרדרות במצבו הכלכלי, הבריאותי והנפשי של אבידן חלה רק בשנים האחרונות בחייו וחבל שהאימאז' האישי שלו בעיני הדור הצעיר מתלכד רק עם מצבו הרעוע בשנים האחרונות הללו, כשהתחיל להפסיד פתאום את המערכה עם המציאות הישראלית הג'ונגליזנטית.

נכון, אמנם, שאבידן לקה באסטמה מילדותו – אך הוא גם התגבר עליה החל מגיל 20 עד גיל 60 באופן מזהיר. לכן לתאר את שירתו הגדולה של אבידן כאיזו העמדת פנים המסתירה מסכנות, הרי זו פרוידיאניות לעניים ומארכסיזם לדלי-רוח, העטויים בסמרטוטים פוסט-מודרניסטיים מאוצר הגרוטאות של לאקאן ודלז. בכל מקרה נוצר הרושם כי לאור נתקנא בשטויות פסבדו-פרוידאניות שמכביר מבקר כדן מירון סביב שירת אלתרמן. כזכור, מירון ניסה "להוכיח" כי שירת אלתרמן הצעיר נבעה ממעיינות עליבות נפשית של כשל ביחסים עם נשים (על האבסורד המגמד והרדוקציוניסטי שבגישתו של מירון עמד באופן מזהיר אמנון נבות בכרך "עכשיו" 67-68). באורח רדוקציוניסטי דומה – וכמעט כהעתק של הפרוידיאניות לעניים של מירון – מנסה לאור ליישם את "תיזת העליבות" כלפי אישיותו ושירתו של אבידן.

שירתו הגדולה והדינמית של אבידן מגומדת בהבל עטו ומדפסתו של לאור, ובחסות מדורו של עורך וסופר זוטר מסוגו של מר ציפר, ומשוגרת לקטגוריה של חיפוי זייפני על ריאליה עלובה של חיים וחוויה מלאכותית. באופן כזה מסולפת לחלוטין מהותה של שירת אבידן כחלק חשוב מאוד של יצירת דור המדינה. אבל הטעם לסילופיו של לאור איננו רק טינה אישית כנגד אבידן, בן והוצאת "נמרוד". הרי בלי פגיעה כזאת בעיקרי הפואטיקה של דור המדינה יישאר גם לאור במעמדו הממשי בלבד: כמשורר, כפרוזאיקן וכמבקר משני למדי, שכמעט כל כוחו הציבורי בא לו לא מיצירתו, אלא מהמעמד האופנתי של דקונסטרוקציה אנטי-ישראלית, כאשר מבחינה פואטית – למרות שירי הגוף והנוף היפים שלו – הוא בן פואטי חווריין לויזלטיר ונכד חווריין ודחוק עוד יותר של חטיבות מסוימות בשירתם של זך ואבידן עצמו, ועל כל פנים: בן ונכד בעייתי ומינורי למדי שלהם, הרחוק מאוד בשיעור קומתו מהצל ה"גיגאנטי" שהוא מטיל במדורו הלבנטיני, המיופייף, ההומולוגי והרגיש כל-כך לתרבות צרפתית של מר ציפר. ומעל לכל: בדיבוריו הנוקמנים של לאור על "עליבותו" של אבידן מתגלה גרוטסקה כמעט מושלמת – הרי בכל חייו של לאור הוא לא כתב ולא יכתוב גם לא שיר אחד, ואפילו לא בית אחד ולא שורה אחת, שיכולים להשתוות עם אפילו אחת מהשורות הגדולות של אבידן. היחס בין שירת לאור לשירת אבידן הוא במקרה הטוב ביותר עבור לאור: אחד למאה לרעת לאור. אז מי כאן עלוב? בוודאי לא אבידן.

האמת היא, אגב, כי עכרוריותו הרוטננית, האנטי-מודרניסטית והאנטי-ישראלית של לאור מחבלת בדרך כלל גם באותו כושר ביקורת מסוים שיש לו. אחרי שראיתי לפני שנים מספר מאמר יפה של לאור על זיהוי מהות אוונגרדיות שמאלית עם מהות אוונגרדיות מודרניסטית אצל אבידן, סברתי כי נגמר תור הפאמפלטים הארסים שבביקורותיו. אך נראה כי טעיתי בכך. אולם למען האיזון והצדק הביקורתי אציין בכל אופן, כי נוסף להבלטת כמה הגזמות בדברי אבידן על עצמו, ובדברי בן על אבידן, קיימת בביקורתו של לאור נקודה נכונה אחת. שיריו הפוליטיים וה"הזדמנותיים" של אבידן בזכות מלחמת המפרץ הראשונה ובגנות סאדם הם גרועים ממש, כמעט כמו הגראפומאניה האנטי-ישראלית של אהרון שבתאי, וכמו שירו של לאור על דם ילדים פלסטיניים במצות, וכיוצא בכך. בכלל, בניגוד לדימוי המקובל, קשה מאוד לכתוב שירה פוליטית, ושירי מאיאקובסקי וברכט הם חריגים גדולים בנידון, ולא דוגמאות תקניות של קלות כתיבה פוליטית. עם זאת, נראה ברור כי לאור תוקף לא רק את גריעות הטיב של שירי אב