מכל האפשרויות הפופולריות המוצגות בז'אנר המדע הבדיוני, אופציית המסע בזמן היא בין היחידות שנראות לי לא אפשריות לוגית (אבל שמעתי שאינשטיין חולק עלי). הנחת היסוד שלי היא שכל היעדים הטכנולוגיים יושגו, מי מוקדם ומי מאוחר, למעט אלו שסופו של ההרהור בהם הוא במבוי סתום: ביום מן הימים נגיע לוורפ ספיד (גם אם לא יקראו לה כך), אין כל ספק שעוד נפגוש מינים רבים ומשונים מכוכבים אחרים, וכבר עכשיו כל מיני חורשי רעות וטובות מייצרים אנשים. העתיד, כמובן, לא יגיע מבחינתי עד שלא יהיו מכוניות מעופפות, אך את אלו אני די מקווה ומשוכנעת שאזכה לראות עוד בימי חיי. יכול להיות שדווקא אי-ההיתכנות שלו היא שהופכת את המסע בזמן לאחד הנושאים האהובים עלי. "בחזרה לעתיד", "שליחות קטלנית", "זינוק לאתמול", "ביל וטד", "פריג'ק", "פיוצ'רמה" ועוד אינספור סרטי וסדרות מופת (בהחלט) עסקו במסע בזמן על צורותיו השונות. הספירלה האינסופית שפותח הדיון בנושא מקשה על סרטים המתמקדים בו להיות ממש גרועים, אבל קשה יש רק בלחם.
אוון הוא ככל הנראה הילד הכי מסכן בעולם. הוא סובל מהתקפי שיכחה, השכן הפדופיל מכריח אותו להשתתף בסרט פורנו, הוא מאוהב בקיילי, שאחיה הוא פסיכופת רצחני, אבא שלו, המאושפז בבית משוגעים, מנסה להרוג אותו, ובנוסף הוא עוד עתיד לגדול להיות אשטון קוצ'ר. במשך כל המחצית הראשונה של "אפקט הפרפר", במהלכה גם יצאו לא מעט אנשים מאולם הקולנוע, אנו עדים למסכת היסורים המל גיבסונית שהיא שנותיו המוקדמות.
כארבעים דקות מאוחר יותר, כשהופיע לראשונה פרצופו של אשטון על המסך, צחק כל הקהל שנותר צחוק גדול של הקלה. היוצרים ככל הנראה חשו צורך לפצות אותנו על כל התלאות שעברנו, ולכן גם הפכו אותו לתלמיד מצטיין לפסיכולוגיה. אוון הבוגר אובססיבי על זכרונותיו האבודים ומגלה, לגמרי במקרה כמובן, שביכולתו לחזור בזמן ולשלוט במעשיו כילד. הוא מנסה לנצל זאת כדי לתקן את חייו שלו, ועל הדרך גם את הסיפורים הבאמת דפוקים של קיילי וחבר ילדות נוסף. מכיוון שלמרות ציוניו הגבוהים אוון הוא לא גאון גדול, הוא מצליח פעם אחר פעם להפוך את הדברים לגרועים יותר, או לגרועים במידה מקבילה.
כמובן שהשם "אפקט הפרפר" הוא מעט מעודן ביחס לשינויים שאוון מחולל, שהרי התיאוריה גורסת שמשק כנפי פרפר ביד אליהו עלול לגרום לשיטפון בקווינס, בעוד תוצאות פעילותו האגרסיבית של אוון ישירות למעשיו. מאוד נהניתי מחוסר היומרה הגלובלית של הסרט. הוא יוצא מהנחה שכל מעלליו של אשטון בשכונה שלו בעבר ישפיעו בעתיד רק על סביבתו הקרובה. העולם לא מסתכן בפיצוץ כתוצאה מסתירות שאינן ניתנות לפתירה, נשיא ארה"ב לא יתחלף רק בגלל שקיילי עוברת דירה, ובאופן עקרוני המגלומניה המאפיינת בדרך כלל את הנוסעים בזמן מצטמצמת כאן לתחומם של ארבעה אנשים בלבד (פלוס אמא שלו) שבחייהם משחק אוון.
המעבר בין לוגן לרמן, הילד שמשחק את אוון הקטן, המצטיין בקריפריות אותנטית, לאשטון הזחוח הוא כה חד, שאפילו גירסת הטינאייג'ר האנמית שחוצצת בינהם (ג'ון פטריק אמדורי) לא מקלה עליו. האם קוצ'ר הוא השחקן המתאים? לא ברור. ייתכן שהעובדה שמדובר בדמות כה מוכרת מהעולם הקומי מאפשרת לצופים להיתלות בה ולא לקחת קשה מדי את שעוד עתיד לקרות (כמו גם, אני מניחה, להגיע לקולנוע מלכתחילה). מצד שני, לו היו משנים הבמאים דווקא את הפרט הזה, ומסתפקים בשחקן לא ידוע אך מוצלח יותר, הם היו יכולים להרחיק לכת עוד יותר מבלי להסתכן בקטסטרופה משחקית של ממש.
כיף מאוד לראות את הסרט, אך הוא שייך ללא ספק לז'אנר שמהנה יותר אחרי הצפייה, אז מתחילים הדיונים והספקולציות, בהם מסתבר למרבה השמחה ש"אפקט הפרפר" נשאר נאמן למציאות של עצמו, ומצליח לשרוד לא מעט לופים בין הזמנים (אם כי, כמובן, עד גבול מסוים). זה אחד הסרטים המקוריים, הבלגניסטים והחופשיים מעכבות ומוסכמות שתוכלו למצוא בקולנוע. ממש כמו "מתנה משמים", אבל טוב.
מעניין להשוות בין "הפרפר" ל"צ'ק פתוח", הבוחש גם הוא בתחומי הזמן והזיכרון, ומתהדר בשמות גדולים בהרבה: ג'ון וו כבמאי, פיליפ ק. דיק כמחבר הסיפור המקורי, ואומה תורמן כביולוגית. ההבדל העיקרי הוא כמובן שבעוד "הפרפר" מפתיע לטובה ולוקח את עצמו בקוליות מהנה, "צ'ק פתוח" מאכזב ולוקח את עצמו ברצינות תהומית. בן אפלק (פאשלה מספר 1) מגדיר את עצמו כמהנדס ברוורס, עם כל הקונוטציות ההומואיות הקשורות בדבר. בפועל הוא מעתיק ומשפר מוצרים של תאגיד אחד לטובת תאגיד אחר. מטעמי סודיות הוא עובר אחרי כל פרויקט הליך של מחיקת הזיכרון, כך שאינו זוכר את כל תקופת העבודה, ולמעשה מפסיד תקופות של חודש-חודשיים מחייו בכל פעם. לאחר הרהורים לא עמוקים מדי הוא מסכים להתחייב לפרויקט שיכניס לו מיליונים, אך יסתיים במחיקת שלוש שנים. בתום התקופה הוא מוצא עצמו במנוסה מהאף.בי.אי ומגלה שמישהו ויתר בשמו על הכסף והשאיר לו מעטפה עמוסת ג'אנק במקום. תכולת המעטפה מאפשרת לו להימלט מרודפיו (הוא מגיע לתחנה המרכזית ושולף לשמחתו כרטיס אוטובוס, הוא רוצה להתמקד זכוכית מגדלת, עניינים כאלו). השאלה המרכזית אמורה להיות מי השאיר את החפצים, וכיצד הוא ידע להכין פתרון לכל בעיה מבעוד מועד.
בפועל השאלה היא שאלת בן אפלק. הזחיחות המחויכת שלו, כמו גם עשרת הקילוגרמים שהעמיס על עצמו, מצליחים לחרבש כל סרט שהוא נוגע בו. זאת מכיוון שבסופו של יום בן אפלק יודע להיות רק בן אפלק. לא גיבור על, לא אסטרונאוט, לא טייס קרב, לא מהנדס ובטח ובטח שלא בן זוגה של אומה תורמן, כמו שמזדמן לו כאן (למרות שהפעם היא נראית כאילו נשכחה על הגריל שעה שעתיים).
באופן מפתיע "צ'ק פתוח" לא מספק דווקא את המובן מאליו. יחסית לסרט של ג'ון וו יש בו סצינות פעולה מעטות למדי, ואלו שיש דלילות ולא מספקות. משום מה וו הביא איתו לסרט רק את הציפורים הלבנבנות ואת הסלואו-מושנים שהוא כל כך אוהב, ולא את מה שעושה אותו למעניין. ייתכן שהעובדה שסגנונו הועתק ושוכפל על ידי אחרים פעמים כה רבות השאירה אותו עם מעט מדי יונים בשרוול, ועם עוד פחות רצון לשלוף אותן לטובת הכלל.
בנוסף ליכולות המפעימות של פיליפ ק. דיק בתחום המדע הבדיוני, הוא מצטיין גם בהנחת הקרקע לקטעי פעולה מורכבים ומרשימים. גם "בלייד ראנר", גם "זיכרון גורלי" וגם דו"ח מיוחד" הצטיינו בשני התחומים, ואילו "צ'ק פתוח" מצליח לפשל אותם. גם כמד"ב וגם כסרט פעולה הוא רדוד וצפוי מדי, ולא מנצל את חומר הגלם המשובח עליו הוא מושתת. בסיכומו של עניין "צ'ק פתוח" הוא אפילו לא סרט איום ונורא, הוא פשוט זניח ושכיח. אפלקי.