מתבוללים

רוקפור היא להקה ישראלית. חבריה ישראלים, המנהל שלה ישראלי, קליפים מהתקליט החדש יוקרנו בערוץ 24. אבל התקליט הזה לא מכיל אפילו רמז אחד לישראליות, אלא אם כן מחשיבים את האזכור הצנוע של תל אביב בקרידיטים שבסוף העטיפה. ורק שיהיה ברור - אני לא שרת החינוך, וזו אינה נזיפה.
מספיק להרהר בשם, "Nationwide", מילה אנגלית מתחום התרבות-תקשורת שמשמעותה "פרישה רחבה בכל חלקי הארץ", כדי להבין שרוקפור שרים על אמריקה. בהמשך, כשקוראים את מילות השירים, מבינים שהחוויה הרוקפורית אינה קשורה כלל לישראל. זה תקליט שכנראה נכתב כולו בדרכים, או לפחות בעקבות מסע הופעות סיזיפי שהוביל את חברי הלהקה הלוך ושוב בין אינסוף הכבישים הארוכים של מרכז ארצות הברית, והוא מלא באמריקנה.

מנהרה שאינך יודע את שמה, עיירות חסרות פנים באמצע שום מקום. המשפט המהדהד לאורך שיר הנושא היפה הוא "I see a small best western in the dark ", שזה מין משפט טיול קרוס קאנטרי קלאסי. השעה מאוחרת, אתה מתקרב לעיר שכוחת אל, על הכביש מתוך החשיכה מנצנצים אליך אורות מלון דרכים אפרפר של רשת "בסט ווסטרן", המבטיחה לך כי מאחורי השלט תמצא קונפקציה מוכרת של קירות ורודים, רצפות שהן שטיח צמר דהוי, ופקיד רופס שנראה כמו מי שמסוגל בהמשך הלילה לרצוח את אורחיו, סתם כי משעמם לו.

הרבה אמנים ניסו ואף הצליחו לתאר ביצירות אמנות את המפלצת הקרויה לב אמריקה. "בדרכים" של ג'ק קרואק הוא אילן גבוה שאפשר להיתלות בו. יש כמובן גם אילנות אחרים. לכן אפשר מיד לסכם ולומר: רוקפור טיפסו על אילן עבות ויצאו ממנו לגמרי בחיים. הדיסק הזה הוא לא רק היפה והשלם ביותר שלהם, הוא גם דיסק כובש סתם ככה, בלי שמנדנדים על המסביב.

ובכל זאת מעניין לראות כיצד השילו מעליהם רוקפור כל פיסת ישראליות, כאילו מעולם לא היו כאן. כאילו מעולם לא שרו קאברים של שבלול. עולם האסוציאציות שלהם הוא לחלוטין משם, כולל השימוש במושג "מיילים" במקום "קילומטרים". אפשר אפילו ללכת שלב קדימה ולהבחין כי כמו רוב בני דורם בישראל, שגדלים בחילוניות מתריסה בלי שום זיקה ליהדות, רוקפור נשמעים כמו להקה של גויים. כל מיני ניואנסים קטנים שאפשר למצוא אצל בוב דילן או לאונרד כהן, סתם לשם דוגמה, כלל אינם משתרבבים בשום מצב לטקסטים.

ושוב אין כאן הערה שיפוטית, אלא הצעת פתיחה לדיון על התודעה של הישראלי הנודד. האם היה צורך לוותר על הכל כדי להפוך ללהקה אמיתית משם? האם אין דרך ביניים? האם אי אפשר היה לזרוק פנימה איזה מילת סלנג בעברית? איזה ריף גיטרה עם טיפה מזרח תיכון? האם אי אפשר היה לשיר על הגעגועים הביתה? אפילו אם הבית לצורך העניין יישאר דימוי מופשט?

רוקפור בחרו להתנתק. אולי לפני שיוכלו להתעסק במקורות הם צריכים לבנות אישיות בוגרת שם. כדי שיהיה אפשר לפרק אותה. מה גם שהם עסוקים מאוד במקורות המוזיקליים שלהם. בשיטוט האינסופי בנתיבים שסללו הביטלס בחצי השני של הקריירה שלהם. בטיול לאורך נהרות הפסיכודליה של שנות השישים והניסיון לדוג משם את ההרמוניות ולשחזר אותן בלי להישמע כלהקת כיסויים.

ברור כי בתחום המוזיקה ההצלחה של רוקפור היא מרשימה מאוד. לאחר כמה האזנות אתה שוקע לתוך התקליט הזה ומתאהב בו לגמרי. הוא מצליח לעשות בדיוק את מה שהתיימר, וזה לבנות על בסיס העבר משהו חדש ועכשווי. וב"Nationwide", בניגוד לתקליטים הקודמים, השלם החדש הוא באמת שלם, ולא ניתן לזהות בו שום תפר. תקליט שלא זקוק להנחות, ואפשר בשמחה להניח אותו על המדף לצד תקליט של ביצ'ווד ספרקס או קלם סנייד ולתת להם להתכתב.

אין לי מושג אם הדיסק הזה יצליח בעולם. קהיליות הרוק משנות את יחסן ללהקות שמקימות לחיים פיסת עבר. לעתים זה אופנתי הסיקסטיז, לעתים כבר לא. גם בישראל, נדמה לי, יהיה קשה לשכנע את הקהל שאינו מאזין למוזיקת רוק מתוחכמת לקבל פתאום את משב הניכר הזה. אבל אלה ספקולציות תעשייתיות מהסוג המיותר במקרה זה. אם האוזן שלכם פתוחה, זה הזמן להצטרף למעגל הקטן והאדוק של אוהדי רוקפור, כי התקליט הזה הוא באמת מוצלח ומרשים.

גם אצל אישתאר לא קל. המסלול שלה הפוך. או במילות הפתיחה שלה: "אני סוגרת מעגל, משתחררת מכבלי הזמן, פותחת דף חדש". אתי זך מקריית אתא, שהצליחה בעולם ופניה התנוססו על כמה וכמה מיליוני דיסקים שנמכרו שם, חוזרת לישראל כדי לבסס כאן קריירה כזמרת. התקליט הראשון שלה בעברית, "אמת", הוא מבחינתה ניסיון להפוך מאורחת נחשבת בטקסים וטוק שואוז לזמרת שלוקחים בחשבון לקראת בחירת זמרת השנה.

אחרי שכבשה לרגעים את עולם המוזיקה האתנית המסחרית, היא מנסה לצור גירסה מקומית של רוחות האתנו הנושבות באירופה ואהובות על הקהל הרחב בצרפת, גרמניה ושאר ארצות הקונטיננט. זו אינה מוזיקה מעניינת בהגדרה. זו מוזיקה שמרוב נהייתה אחר שורשים עממיים היא חסרת כל שורש ובעצם מערבבת סמלים מסחריים, בדרך כלל שבלוניים, לכדי מרקם חדש שמזכיר בעיקר פרסומות בטלוויזיה או לחילופין מוזיקת רקע בבית קפה המשרת מתרחצים עם חול על הרגליים על חוף הים.

לא שזאת בעיה. חצי מהדיסקים היוצאים בישראל, ובמיוחד בנגזרת הים תיכונית, מכוונים אל הטון והצליל הזה. לאישתאר יש קול חזק, רוקי ביסודו, שיכול בהחלט להחזיק שיר. והשירים בתקליט אינם פחות טובים מהמקובל אצל אמנים אחרים. הבעיה היא בהתאמה בין ציפיות לתוצאה. היית מצפה מזמרת בינלאומית מיומנת שתביא דיסק שגורם לך לשחרר איזה "וואו". הניסיון הראשון של אישתאר הוא לא כזה. הוא מציב אותה יותר במשבצת המועמדות להחליף את אורנה דץ, כשימאס לה להתהפך, מאשר במשבצת היורשת של ריטה.

אישתאר היא לא אמן צעיר. בניגוד לנינט, אין בה רעננות של דור חדש. מרגישים שהתקליט הזה נעשה מתוך תחושה של מכובדות ותחושה שצריך למכור הרבה עותקים להרבה אנשים. לכן יש בו דואט עם קולה של עפרה חזה. זה דיסק שמצופים ממנו דברים. הוא כבר זכה לכתבה ב"7 ימים". אבל לא כל כך ברור מה הוא רוצה להיות. על העטיפה הקדמית מופיעה אישתאר בתחפושת ג'ניפר לופז. מצחיק, כי היא די דומה לה בתמונה המטופלת. מה שמוכיח שמתמונות מטופלות כולן יוצאות אותו דבר. על העטיפה האחורית היא מחופשת לשאקירה. גם שם יש דמיון מסוים. בתוך חוברת המילים היא בבגד ים סקסי, מראה הרבה יותר. ייתכן שאישתאר מבטיחה כאן - אני אהיה מאילו שנותנות על הבמה גם מופע ציצים. אלה באמת רק משחקי תדמית.

אישתאר פשוט צריכה להיכנע לחוקי השוק המקומי, להיחשף עוד ועוד, להוציא שירים לרדיו, בסוף היא תתקבל. בטווח שבין שרית חדד לאייל גולן, יש מקום גם לה. כל מה שנותר זה לעבוד קשה ולמצוא כמה להיטים שאי אפשר להתווכח איתם. את הנדנודים המיושנים בסגנון "חורשת האקליפטוס", עם עודף רגש שגורם מיד שלכת, רצוי לאפסן בבוידעם ומיד.