21 קילוגרם

"מונסטר" הוא בהחלט סרט טוב ששווה צפייה, פשוט לא כיף לראות אותו. המיצים של זונת כבישים הומלסית שרוצחת ושודדת את לקוחותיה ובסוף מוצאת להורג לא ממש עושים את הערב, אבל בהחלט משאירים את חותמם. ברגע השיא שלו, הרצח הראשון בכוונה תחילה שהיא מבצעת, הסרט באמת מצליח להכניס אותנו לראשה של איליין וורנס, שעל סיפורה הוא מבוסס. יחד איתה, בתערובת של גועל, תיעוב וזעם, אנחנו מרגישים שהצעד ההגיוני היחיד הוא לפוצץ לאיש שלידה את הפרצוף, למרות שהוא בעצם לא עשה שום דבר. לשמחתנו היא באמת יורה בו. שנייה אחר כך מבעבעת בנו ובה החרטה, אבל לא היתה לנו ברירה. משהו במוזיקה של אותו רגע, בפניה של שרליז תרון, בעריכה, היה כל כך אינטנסיבי, שעברנו לפתע מהצד השיפוטי לצד האנטי-סוציאלי. זהו רגע קולנועי נדיר בעוצמתו, כה נדיר שקטע ברמתו לא עומד להופיע שוב לאורך הצפייה.

סרט המבוסס על סיפור אמיתי יכול רק להציג וריאציה כלשהי על שהתרחש, תוך דילוג בין נקודות מפתח המוסכמות על הכל. הטיפול בנושאים טעונים כמו רצח הופך בעייתי עם הידיעה שהרבה יותר אנשים יזכרו את הסיפור כפי שהוצג בקולנוע, ולא את המקרה עצמו. גם נגד "מונסטר" הועלו לא מעט טענות, כשאחת המעניינות בהן נוגעת לאדם הראשון שוורנס הורגת, המוצג בסרט כאנס פסיכופת שתכנן לרצוח אותה לאחר שיסיים. על פי משפחתו אין כל הוכחה שהוא ניסה באמת לתקוף אותה, והוא לטענתם קורבן מן השורה, עליו העלילה הרוצחת שקרים כדי לזכות באהדת בית המשפט. מבחינה עלילתית המפגש אתו, האונס, והירי להגנה עצמית הם שמובילים לשבירתה ולתוקפנותה הרצחנית של איליין, והם גם למעשה הנסיבה המקלה העיקרית שהסרט מנסה לזקוף לזכותה. אין לי מושג מה התרחש באמת, אבל זוהי סוגיה מעניינת להרהורים על קולנוע.

ייתכן שבדרך נס כלשהי פספסתם את הדיון המתמשך בכך ששרליז החטובה מאוד העלתה כ-14 קילו בשביל התפקיד (אגב, גם כריסטינה ריצ'י השמנמונת הלוהטת טוענת שעלתה בחמישיה לכבוד המאורע. ממממ...) והסתובבה במשך הצילומים עם שיניים תותבות צהבהבות פלוס חטטים וצלקות מידיו של המאפר הסלב טוני ג'י. על הקשר בין בליסת תופינים לאוסקר הקדים לפרט בהרחבה לפני אורי קליין (לינק בהמשך) ולכן אסתפק בכך שלמרות שתרון בהחלט נתנה הופעה מרשימה, עדיין איפשהו נראה לי שהיא זוכה לתשבוחות מעבר לנדרש. דמויות בגילופין ו/או מוחצנות מאוד הן קלות יחסית לביצוע, ואיליין היא גם וגם.

ריצ'י מגלמת כאן, באופן מוצלח מאוד, את סלבי, הלסבו-לאבר בת העשרה של איליין. במידה רבה דמותה המפונקת והזדונית למחצה מורכבת יותר מזו של תרון, ואף מזינה את הסרט ביותר אנושיות ורגש. בנקודה מסוימת מסבירה איליין את דרכי העולם כלגיטימציה אידיאולוגית למעשיה, ולמעשה חוזה את הוצאתה להורג. נסיבות חייה הקשים הן שהפכו אותה למי שהיא, כך היא יודעת ובטוחה (ומכאן שלמרות שהיתה הומלסית מגיל 13 בערך, הזדמן לה לראות הרבה תוכניות של אופרה), ולמעשה הרציחות, ואף חשוב מכך – מעשי השוד, הם האמצעי היחיד שלה ליציאה מהשוליים לכיוון החברה.

אני לא יודעת אם פטי ג'נקינס, שזהו סרטה הראשון, באמת מספקת כאן חוויה מרטיטה וחד פעמית, אבל היא בהחלט מצליחה לנער את הצופים, ולא פחות חשוב - למשוך תשומת לב לעצמה, לשרליז ולקולנוע העצמאי. וגם למדתי לא ללכת לזונות.