מתקפת ה-SMSים יוצאת מכלל שליטה. מה שהתחיל כתת תופעה, כדרעק חסר חשיבות לבני הנוער, ככייסות קטינים של חברות הסלולריה וענקי תקשורת אחרים, כפיצ'פקע תפל להעביר את הזמן בשיעורי היסטוריה משעממים, התפתח ברבות החודשים האחרונים לערוץ תקשורת לגיטימי, לשיחון האנושי המוביל בקרב אוכלוסיות שגילן אינו עולה על 19, ולמושג היחיד אותו זורקים כל מנהלי השיווק העבשים לחלל החדר ברגע של משבר רעיוני: "בואו נעשה את הבחירה באמצעות משלוח SMSים".
ואמנם, כשהתחיל כל העניין, הוא היה דוחה ומביך, אבל במידה. משהו בסגנון, "גם הטמאגוצ'י היה פעם להיט. הם יתגברו על זה". ואז "כוכב נולד" ומדינת ה SMSים שבראה בצלמה מיסחרו את הדמוקרטיה וקבעו לה תעריף שווה לכל חייגן: 30 אגורות, כמדומני. תן לו במאה שלושים ושבע פעם SEND גבסו. עניין של 40 שקל בערך, נו ביגי. הכל בשביל שי.
ובהמשך, בדרך של פיחות רגשי ולשוני זוחל החלו הישראלים לתקשר בינם לבין עצמם באמצעות מקלדת הפלאפון. "לא יכול לדבר, אני באמצע מטריקס Revolution". "אמא, חזרתי מהמארב. תקליטי לי ארץ נהדרת". "הייתי ממש ליד הפיגוע. אני בסדר. יאללה ביי". וכעת, רגע לפני שמיומנויות התקשורת הבינאישית חולפות מישראל לבלי שוב, ואנו מקימים עלינו תרבות לשונית חרבה, שלעומתה עידן ה"סבבה" וה"מגניב" נראה כמו תור הזהב של השפה העברית מצטרפת גם מדינת ישראל לחגיגה. ולא סתם מדינת ישראל, כי אם משרד החינוך. ולא סתם מדינת ישראל, כי אם בקודש הקודשים של הישראליות החילונית: יום העצמאות. ובמה דברים אמורים? הם אמורים ברעיון הטראש ההזוי של בחירת אחד ממדליקי המשואות ביום העצמאות על ידי משלוח SMSים.
הקונספט של שיתוף הציבור בבחירת מחזיק לפיד הספורט ביום חירותנו באמצעות לחיצה על "שלח הודעה" אינו נשמע כה גרוע בעצם. קרוב למאה אחוזים מאזרחי ישראל מצוידים בשני מכשירים סלולריים פר גולגולת בממוצע כולל חירשים, כולל פעוטות בטרום חובה, כולל מובטלים מרודים, כולל דיסלקטים גמורים וממילא כולם כאחד עתידים לצפות באירוע הדלקת המשואות, ומה נאות יותר מצלילה אל העם, מיצירת חברותא טכנולוגית פשוטה להפעלה בין המוני בית ישראל, ועוד באריזה ממלכתית? כל הנתונים מסתדרים במשוואה. אין בעיה.
ובכל זאת צריך להעיר כי נחשול ה SMSיאה ששוטף את חופי ארצנו יצא קצת מכלל שליטה. ולכל הפחות התפתח לכיוונים מאוד בלתי צפויים. מה השלב הבא? השתתפות בבחירות לכנסת באמצעות לחיצה על המקש הירוק? סקס SMSי? תקצירי בוק ריפורטים? ישיבות מטכ"ל בלי לצאת מהבית? קיצוץ בקצבאות הסעד? האפשרויות הן אינסופיות.
אפיון מעניין נוסף של תופעת ה SMSים הוא היותן גירסאות מוקטנות, דחוסות, עילגות ומאותגרות של הטוקבקים. אם הטוקבק הניח בידו של כל אדם עם חיבור לרשת את החופש לנסח בשלוש שורות וארבעים סימני קריאה את דעתו על הכל כולל הכל, ופיתח איזו מטא לשון ישראלית, שיח שמתקיים רק ברשת הרי שהסלולריה הכתובה מהווה שיכלול נחות של טכניקת הבעה זו בכתב וגורמת אפילו לאחרון המגיבים המפוזר ברשת להיראות כקאנון של ניסוח וכבעליה של משנה סדורה. בטור החשבוני היורד הזה של רגרסיה רגשית, תרבות ולשונית, עדיין לא נאמרה המילה האחרונה. הטכנולוגיה, בצוותא חדא עם האנושות הנגנבת מעצמה, עומדת לשגר את כולנו לעתיד של פסיקים ונקודות. משתמשים יקרים, האבסטרקט בפתח.