אפקט הדומינו גרוס

הדבר היחיד שיותר גרוע מסטנד-אפיסטים זה אנשים שרוצים להיות סטנד-אפיסטים (אלוהים ישמור - שעה אחת מול "האקדמיה לצחוק" וגם אני כבר נשמעת כמו אלי ומריאנו וונאבי). התוכנית היא חצי "כוכב נולד" חצי "פרויקט Y" עם תיבול נדיב של "ארץ נהדרת" (בהנחיית הנציגים אייל קיציס ועלמה זק), ומטרתה "לגלות את מלך הקומדיה הבא": במקום וילה יש לופט, במקום כוסיות יש נודניקים, ובמקום שיעורי פיתוח קול יש סדנת אמן עם אורנה בנאי ("הומור עצמי זה אחלה דבר – אפשר לקנות מזה בית"), שגם היא, כמו כל המתמודדים, לא יכולה לבזבז ולו דקת מסך אחת מבלי להכריח את עצמה לפלוט איזו דאחקה, כמו ההתפעלות המתוכננת היטב שלה מיופיו של הלופט המעוצב בו משוכנים משתתפי הותכנית: "עכשיו אני מבינה למה לא נשאר כסף לגמור את גדר ההפרדה".

"'קומיקאים הם בדרך כלל אנשים שהיו קצת מכוערים כשהיו ילדים, כי בסופו של דבר הומור זה נשק התגוננות. תמיד מחבבים אותך כשאתה מצחיק', מסביר דני קרפל, המוכר לכולנו עוד מימי דומינו גרוס, את מיתוס הליצן העצוב. במילים אלה נפתחה הכתבה על "האקדמיה לצחוק" בגיליון האחרון של מוסף "סופשבוע" של "מעריב". באופן נורמלי, משפט פתיחה מוחץ שכזה, מפי אחד השופטים, היה אמור לשוות לכל העסק ניחוח של נקמה מתוקה. אבל "האקדמיה לצחוק" זה ממש לא "נקמת היורמים". אולי הם היו קצת מכוערים כשהם היו ילדים, אבל עכשיו הם מכוערים לאללה. לא שום דבר שמצריך התערבות כירורגית, אלא הכיעור הסטנדרטי של מערכת הערכים של ערוץ 2.

עבור מרבית המתמודדים, עצם החשיפה בפריים-טיים היא היא לב העניין. אני מתארת לעצמי שהיו בין המתמודדים גם שניים-שלושה שבשמחה היו שורפים את לילותיהם על במת הדומינו גרוס או משהו כזה (כך – מסבירים כוכבי הקומדיה הבכירים, תוך כדי אנחה כבדה – היו עושים את זה פעם), אבל אצל הרוב המשוואה היא פשוטה; אם אין לך קול בשביל "כוכב נולד" ואתה לא מספיק כוסון בשביל "פרויקט Y" – אולי "האקדמיה לצחוק" היא הטיקט שלך לתהילה. בסך הכל, כאן קול של עורב (רצוי במבטא פרסי), כמה קילוגרמים עודפים ורקע אנדרדוגי כלשהו (עם עדיפות לעיירות פיתוח) נחשבים לפלוסים.

ולהלן סיכום פרק הבכורה של יום שישי, בו הוכח שכל מי שהתמקד בסטריאוטיפ ברור ומוכר אחד (רצוי כזה שתואם את הופעתו החיצונית, כמובן) צלח את האודישן הפומבי הראשון שלו. אז ככה: אבי נוסבאום הוא השוביניסט (90 שניות על זה שנשים לא יודעות לנהוג); הדר לוי היא המזרחית המקופחת (משפט פתיחה: "חבר'ה, אתם לא מאמינים מה קרה לי! נולדתי בבית-שאן!"); טלי אלגד היא הצפונית, הבלונדינית המטומטמת (כולל בדיחות על בליינד-דייטים); צחי אירני – המתמודד האהוב עלי - גם הוא הולך על שטיק המזרחי המקופח ("אנחנו כל כך עניים במשפחה שלי – אמא שלי היא עוזרת בית של פיליפינית"); אבי לוי הוא הגבר הממוצע (אולי בגלל זה הוא לא מצחיק); מירב הרמל היא השמנה; יוסי וטירן בוחרים בנוסחה הפופולרית של "צמד הערסוואטים" (בדיחות בענייני כדורגל ופלאפונים עם טאץ' סופי של מבטא מרוקאי); שלישיית דופה מעדיפים הומור אולד סקול-אשכנזי-כל-ישראלי נוסח גרייניק ואלתרמן (בדיחות על מסיבת הסיום בבית ספר, כמובן, מה שזיכה אותם, הפעם, במקום הראשון); מיכל שניר היא הנשואה שמקטרת על בעלה; יאיר אורבך הוא הדתי הייצוגי (אני עדיין לא מבינה איך בכל האקדמיה המזוינת הזאת לא היה אף אתיופי אחד לרפואה, שלא לומר ערבי!); ושראל פיטרמן הוא השמן עם הביטחון (יש לומר – כמה שמן, ככה מעצבן).

מי שהיה פחות ממוקד, אכל אותה. רויטל ולילך ייצרו איזשהו שיח ערסיות מעט מקושקש במקום ללכת על בטוח ולהביא אותה ב"שיחת בנות", וגם נחמן ישראל טעה בגדול בכך שניסה לשחק אותה סתם מבולבל במקום ללכת עד הסוף עם תכונתו הבולטת ביותר – החנוניות. כולי תקווה שנחמן יבין את טעותו עד הפעם הבאה - לשמחתו רויטל ולילך הן אלה שנפרדו מהתכנית בתום הפרק הראשון - אם כי עדיין אין הוכחות מוצקות לכך שהקהל שהצביע עבור נחמן באמת צחק איתו ולא עליו. מצד שני, כנהוג בערוץ 2, גם זאת דרך לגיטימית לגעת בתהילה. לא שמעתם את חלי השמנה של דודו טופז מתלוננת.