החול יזכור

ובכן, נגמר. הסתיים, נקטע, נגדע באיבו, חלף לבלי שוב, עבר מן העולם. סיפור האהבה המיניאטורי של המילניום איננו. ממירים כבה, אנטנות הורד לחצי התורן - דקת דומייה. דמעה, חצי דמעה, מבט אחד מהיר, קטעי אזכורים אגביים במדורי הרכילות ודי.

השאלה, כמובן, אינה כיצד ולמה הכל הסתיים. הדברים ידועים מראש ופרוזאים להעציב: גבר פוגש אשה. אשה מכניסה גבר לדירת היוקרה שקיבלה בחכירה לשנה. גבר ואשה מנהלים זוגיות. משהו נסדק, משהו נשבר, משהו מתפרק. אולי מילה שנאמרה שלא במקומה, אולי רפיון אברי רבייה תקופתי, אולי דמותו הטורדנית של אקס מיתי מן העבר, אולי דמותה של מחזרת צעירה ונלהבת מן ההווה, אפשר סתם, סתם, מיצוי, שחיקה, עייפות החומר, ההכרה התל אביבית כי "זה לא זה", "זה לא את – זו ענת (גידרון)", אפשר גם בפשטות להציע: היתה אהבה ומתה. חבל, אבל ככה זה. יש דברים נוראים מאלה: בסוף השבוע האחרון נרצחו שלוש נשים על רקע אלימות במשפחה.

השאלה, בוודאי ובוודאי, אינה כיצד הכל התחיל. הדברים מוכרים לכל ולעוסים עד טינופת. היתה תוכנית טלוויזיה ואיננה. על הרצפה נותרו רק גזירי שערים ססגוניים של "רייטינג", לינקים תכלכלים למאמרים קודמים בוואלה! תרבות. מזון טראש לקהל שלא ידע שובע, להמוני בית ישראל שרצו ללגום עוד שלוק ועוד מן הנקטר האלוהי, לקחת עוד ביס מדוכן הטייק-אוויי שכולנו מנהלים בשנה האחרונה במסווה של דיונים על התפוררות התרבות בישראל.

השאלה, בטח ובטח, גם אינה מה אירע באמצע, מה התחולל, כיצד התנהלה זוגיות זו. הכל פתור ומהודק, מנוסח ומנומק, ארוז לכיתובי תמונה של שלושים מילה, לשלוש וחצי דקות על ספתו של זה, על כורסתה של זו, מצורף כאינסרט אופנה למוסף ההוא. היתה או לא היתה "זוגיות" – במתכונת בה אנו, בני התמותה המנהלים את מריבותינו הקטנות, את כשלונותינו המיניים הזעירים, חווים את הצוותא – אינה שאלה הוגנת. צריך לצאת בהנחה שאמנם היתה זוגיות. שאמנם יושרו מצעים מקומטים לאחר ליל אהבים מרטיט גב תחתון, שאמנם נשטפו כלים לאחר ארוחת ערב של עוף בשזיפים ויין חרמון אדום חצי יבש לאור נרות תכולים ומוארכים, שאמנם נפגשו ההורים ביניהם, שאמנם התוודעו החברים המשותפים אלה לאלה, שאמנם הושארו פתקיות אהבהבים קטנות על המקרר בטרם היציאה לעבודה, שאמנם צעדו השניים לאור שקיעה עירונית כתמתמה לחופו של הים התיכון, לוטשים לעבר החמה הגולשת מטה עיניים משתאות, בבחינת: הנה דבר אחד אמיתי בחיים הלא מציאותיים שחיינו בחצי השנה האחרונה.

הפרידה של שרון ויואב, או אולי בעצם, יואב ושרון - אם מביאים בחשבון שבאופן מוזר במקצת, הצליח הוא לתדלק את וספת סלבריטאיותו לקחת אותו למקומות רחוקים יותר ממנה – אינה אירוע טלוויזיוני. שהרי השניים, גם אם נולדו בטלוויזיה וקיננו על מסכיה תקופת מה, נפרדו זה מזו על גבי העיתונים ומסכי המחשב. קשת, וכאן באה תפילה יותר מאשר קביעה, לא תפיק ספיישל פרידה מיוחד לרגל האירוע. הפרידה גם אינה אירוע תרבותי, למרות שיוכה הנושאי למדורי התרבות דווקא. הפרידה הזו אינה אירוע לאומי, למרות ההפניות המטלטלות מהעמודים הראשיים ומדפי הבית. הפרידה, לפחות כך מבקשים שרון ויואב, היא עניין פרטי של שני ישראלים צעירים שהחליטו לקצוץ את פתיל הביחד שלהם, מסיבות השמורות עימם, למרות שבדרך לא דרך הגיעו לידיעת שני העיתונים הראשיים, באותו הערב ממש.

ובכן, יש לכבד את רצונם של השניים לפרטיות ולצנעת הלבד, ולקבל את הצהרתם כי מדובר ב"החלטה משותפת של שניהם". אכן, דרך הוגנת ואבירית לשמור על כבודם ההדדי, לשחרר את עצמם מעולנו המנדנד, הפולשני, הנדחף, המעיק, המנסה לעשות בזוג קורבנות מדיה אומללים אלה שימוש ציני ולהציגם כאילו היו לאורך כל הדרך גרגרני פרסום חינם, כאילו סיפור זוגיותם הנאה היה לא יותר מאשר דרכם הביזארית משהו אל התהילה. אולם התהילה, כדרכן של סוכנות תרבות כפולות, בוגדנית ונעדרת מצפון. בדרכה הלא מוסרית היא תולה על כתפיו של אדם זוג כנפיים עשויות נוצות ציפורים, מדביקה אותם בדונג ושולחת אותו להסתכל לשמש בצהוב בעיניים. איקרוס נפל, גם שרון איילון, גם יואב שוורד. רגע לפני שהם נשאבים לתוך ואקום ה"איפה הם היום?", משמש מאמר זה, כמו גם השערים של "ידיעות" ו"מעריב", הבהוב אחרון, נפנוף אחרון של זוג חולמים אלה להמון, בטרם התנפצות אל קרקע השכחה. בטרם העונה הבאה של "קח אותי, משה", בטרם גל האזוטריה הנוצץ הבא, לא משנה ממטבחו של מי. הביטו בהם, זכרו אותם, שכחו אותם, האזינו לאיוושה הדקה של הפו-ף. זה היה קול פקיעתה של בועה. שקופה וריקה.