געגועים לדלות החומר

מה קרה למתיו בארני? השוני בין בארני של המיצבים לבארני הבמאי עצום. העבודות הראשונות שלו היו רעננות, מקוריות, פרובוקטיביות, מצחיקות, עוצרות נשימה. רק מעט מזה נשאר בסרטים האחרונים שלו, שמוקרנים השבוע בסינמטקים. בדומה לסרטיה של אמנית ידועה אחרת, רבקה הורן, גם הסרטים של בארני מכילים אלמנטים פיסוליים, מכונות מוזרות, תלבושות, ארט ואפקטים. אבל יש מקרים בהם התלת מימד הרבה יותר אפקטיבי.

"קרימסטר 1" ו"קרימסטר 2" של בארני מעוררים געגועים לווידאו אינסטליישן קטן ורזה. זה לא שבארני לא עשה מספיק. הוא עשה יותר מדי. הוא יצר סרט פומפוזי, עתיר קלוריות, שמן כמו ביג מק, סמיך כמו גלידה אמריקאית. סרטים טובים ממנו נעשו כבר בשנות השישים והשבעים ואפילו בשנות הארבעים (מאיה דרן היתה אחת הבמאיות הראשונות שיצרה את הז'אנר וסללה את הדרך לבארני ושכמותו). הסרטים ההם נעשו אמנם באמצעים הרבה יותר דלים, אבל התוצאה היתה הרבה יותר קולעת. המגע האישי, השנינות והרעננות הולכים אצל בארני לאיבוד בים של נצחונות, אקורדים מהדהדים, סיומות שנמשכות בלי סוף, ובכלל, ראוותנות בומבסטית.

בתוך כל הסימבולים והאפקטים, מצלמות הרחף והדולבי סטריאו אפשר למצוא את הגרעין הקשה ולהתפעל נקודתית מהדמיון המטורף והיכולת הוויזואלית, אבל קשה להשתחרר מהתחושה שיש כאן עודף. מה שקרה למתיו בארני קורה להרבה אמנים שפונים לקולנוע ומסתחררים מהשפע, מהאפשרויות הבלתי מוגבלות, מהכסף. זה קורה גם ליוצרי סרטים אירופיים דוגמת אמיר קוסטריצה, שהמגע הראשוני עם הוליווד המעתירה נותן להם בומבה בראש ("שעת הצוענים" מול "חלום אריזונה" - מי לוקח?).

יש אירופיים שרוצים לעשות סרט אמריקאי, יש אמריקאים שרוצים לעשות סרט בנוסח אירופי. הסרט האחרון של בארני הזכיר לי את הגירסה האמריקאית לאירופה הקלאסית: יותר גדול, יותר עשיר, עם יותר קישוטים ועם מעלית. ארמון גותי נוסח ניו יורק, מוגזם ונטול שיק.

ובכל זאת כמה מילות חנופה לסיום: טוב מאוד שהסרטים של בארני הגיעו לכאן. מגיעות למרכז לאמנות עכשווית הרבה מילים טובות על ערבי הוידאו-ארט שהם מארגנים בסינמטק תל אביב. גם כשזה לא וידאו, זה בהחלט מעניין ועכשווי.