הגיל השלישי

קומדיה רומנטית פשוטה, לא מבריקה במיוחד, משעשעת לפרקים אך גם טרחנית ונמתחת. כך אפשר אולי לסכם את "באהבה אין חוקים" של ננסי מאיירס. ובכל זאת, בעודך אומר את המילים האלה, אתה חש את המימד בסרט שאתה חוטא לו, וככל שהמימד הזה מתבהר לך, נהיה גם ברור כי הדיבור על הסרט צריך לבוא משם, לא כדי לחפות ולגונן על החסר, אלא כי הוא זה אשר בחוכמה גדולה מפקיע את הסרט ממלכודת הבינוניות והופך דווקא את החסר לכוח, בכך שהוא מכוון את תשומת הלב אל מקום אחר, שממנו אתה יוצא מן הסרט שלם ומרוצה.

אני מכוונת אל המפגש המורכב והרבגוני שמאפשר הסרט הזה: מפגש בין שתי דמויות בוגרות, מפגש בין שני שחקנים, ג'ק ניקולסון ודיאן קיטון, ומפגש פנימי מלא מודעות ואירוניה עצמית בין הדימוי שלהם, שנוצר אחרי עשרות שנים של עשייה קולנועית, לבין הדמות שהם מגלמים, וכן בינם ובין עצמם. במובן הזה מתגלם כאן עושר מרתק, שהוא כשלעצמו הופך חוויה קולנועית ממש.

הרבה משותף יש לג'ק ניקולסון ולדיאן קיטון. שניהם התחילו צעירים מאוד, ואצל שניהם נסקה הקריירה לגבהים ונגעה בשיאה כבר בראשיתה (ודי להזכיר את ניקולסון ב"צ'יינה טאון" של רומן פולנסקי, ואת קיטון ב"אנני הול" של וודי אלן), ושניהם קפאו שמה די מהר, ולמן הרגע ההוא שיחזרו בעצם מסרט לסרט את איכויות המשחק שעיצבו אותם, לעתים במחיר של הקצנה מעוותת וחסרת טעם, עד כדי נלעגות ופתטיות ממש (בעיקר אצל ניקולסון, שהרבה לשחק בסרטים שהזיקו לו, כמו למשל "דם ויין").

והנה בא הסרט הזה, בדיוק במקום ובזמן, כדי להציע לשניהם חוויה מתקנת, חוויה של מסע שחרור עצמי. אבל המעניין הוא שהדרך להגיע אל המקום הזה בסרט מותנית אצל שניהם דווקא בעימות עם הדימוי הקולנועי-אנושי שלהם. ניקולסון נכון פתאום לעמוד כנגד הפרסונה הסקס-אפילית, נטולת הרסן, המפילה ברשתה עשרות נשים צעירות ובתוליות. עניין הגיל המאוחר, העושר המטמטם והמאמץ לשמר את עצמו ככוח ארוטי עומד כאן לדיון אירוני ומודע. קיטון, מצידה, שצברה את מעמדה הקולנועי בעיקר מתוך עבודתה עם אלן, הופכת כאן לכותבת (מחזאית), לזו שאינה חוסה בצלו של יוצר אחר ונבראת על ידו, אלא ליוצרת עצמה, הבוראת קומדיות ומשתמשת בחומרי החיים שלה, בדיוק כמו אלן. אלא שבמקביל, אישיותה מעוצבת גם כן ברוחו של אלן, מאותה נוירוטיות כובשת לב, שהפכה בחלוף השנים לפריג'ידית ודודתית, ועם זה היא מתעמתת.

האומץ הזה שמגלים השניים להפקיע את עצמם מהדימוי השטחי והפשטני שדבק בהם אך גם פרנס אותם במשך עשרות שנים, הוא הדרך להחזיר לעצמם את היותם שחקנים גדולים ומגוונים באמת, והוא גם הדרך בקומדיה הזו אל האהבה. וכאן טמונים חוכמתו ויופיו של הסרט, שפורש בפניהם את השטיח האדום כדי להשיב לעצמם כוח שדהה ויבש עם הזמן, באמצעות המפגש העשיר הזה בין שני השחקנים-פרסונות-דימויים האלה. כאן, למרות שהכל צפוי – הרשות נתונה, וזוהי הרשות שניתנת לשניהם להתפרק מול המסך באמת ולנוד בין כל הרבדים האלה כדי להגיע אל מימושם העצמי.

ונכון שבשבוע שעבר עמדה קיטון בפני האוסקר הנכסף, וכמו שעמדה לפניו כן היה ברור שלא תזכה, כי הוליווד בוחרת לבעוט הצידה שחקניות בוגרות לטובת יפהפיה תורנית, ולהעמידן בתפקידים לא מאיימים כמו אמא של/דודה קריקטורית/חברה שנונה. וכאן אולי אפשר באמת לשמוח בסרט, המגלה באשה הבוגרת בכלל ובקיטון בפרט את הנשיות הבשלה והמורכבת, שהיא גם מאוד ארוטית. וגם אם תיקון זה של העוול מתחיל בקומדיה, יש בו כדי לסמן אולי מגמה שונה ואופטימית בדרמה העתידית ההוליוודית, ביחס לתפקידן של שחקניות בוגרות שמעולם לא נס ליחן.