מוות קטן

אם נותר בימינו תוקף כלשהו למושג "התקשורת השמאלנית" הוא נזקף אולי רק לזכות מדורי התרבות, שגם כעת מאוכלסים ברובם בחתרנים, רדיקלים או סתם שותי אספרסו. מעניין, אם כן, לבחון דווקא את מדורי התרבות בעיתוני הימין ולתהות מה שלום האנטיתזה והאם יש מצב לדיאלקטיקה קלה, שכן בלי דיאלוג ביקורתי אין לשום תרבות רעננות אמיתית. יצאתי לסקור את אותם מדורים בתחינה פנימית - תאתגרו אותי, תרגשו, תרגיזו. תחינתי מצאה מענה חלקי מדי.

עיתונים ומגזינים ימניים רבים כלל לא טרחו לפנות מדור תרבות או שהקצו לו מקום צר, קטן, אינפורמטיבי ברובו ולא פעם פרובינציאלי עד הפקות מתנ"סים (מישהו צריך לספר להם שיש חיים מחוץ ליישוב שלהם, אלא אם כן הוא מרכז תל אביב). למגזין המקוון של "ערוץ 7" יש מדור תרבות אינפורמטיבי דל ומרושל. בזה של ”מקור ראשון" יש מגזין סאטירה ויש גם מגזין רגיל, "דיוקן" שמו, לשם מתגנבים מדי פעם גם טורים של ביקורת תרבות. בעיתון המודפס של "מקור ראשון" יש דווקא מדור תרבות מסודר ולא רע בכלל. באתר החדשות של יש"ע יש מדור עם כותרת מבטיחה - "תרבות ותקשורת" - והוא מכיל חומר מקורי לצד יבוא מ"מקור ראשון". ב"הצופה" יש מדור תרבות מסודר שכולל תכנים אינפורמטיביים לצד טורי ביקורת עם נטייה מובהקת לתיאטרון, כנראה בשל גחמה של כותב יחיד. יש גם מדור ספרים וספרות.

ביקורת התרבות הימנית לא מגלה שום יכולות אקזוטיות או טרמינולוגיה אלטרנטיבית. היא אמנם בעלת אוריינטציה דתית-לאומית ומסורתית מובהקת, ולא מתביישת לשלב את חוכמת התורה והיהדות בביקורת, אבל בדרך כלל באופן דידקטי ומוכר לעייפה, מה גם שלדת אין ממש את הכלים להתמודד עם הקונבנציות של תחומי האמנות השונים, מכיוון שזו באה ממקום אחר. אל תטעו, יש הרבה מאוד עיסוקי חול במדורים הללו, כולל עיסוק בנושאים שכלל לא קשורים בפוליטיקה או דת. מחמם את הלב לגלות שגם שם (במדור הטלוויזיה "שומר מסך") חושבים כי חיים הכט הוא נודניק. מעניין גם לגלות שחיותה דויטש לא מהססת לכתוב ב"הצופה" על "ויהי בוקר", ספרו של סייד קשוע, ואפילו לפרגן. ובאותו מדור היא מעירה על ספר מאמרים של איש ימין כי הוא מחניף לאוזן הדתית-לאומית אך לא מחדש ברמה ההגותית. יושרה אינטלקטואלית נאה יש לה. באופן כוללני ניתן לומר כי בעוד שהכתיבה הפובליציסטית הימנית המקצועית עולה באיכותה לא פעם על זאת השמאלנית מקצועית - ואני מדבר בעיקר על מדורי הדעות היבשושיים של העיתונים היומיים - הרי שביקורת התרבות בעיתוני הימין היא לרוב בינונית, על גבול החובבנות, וחבל שכך.

הדבר הלוהט בשיח התרבותי הדתי-לאומי כרגע הוא הדיון מה זה פוסטמודרניזם והאם ראוי וניתן לשלבו בחינוך הדתי, כשאלה משולבים בדיונים מרתקים על מקום ערכי האינדיבידואליות בחינוך ילדינו. יש משהו מאוד מספק בלצחוק על הדיליי התרבותי הזה של אחינו חובשי הסרוגות, למרות שזה בא ממקום של צרות אופקים קלה. אצלם חיפוש האמת (או האמיתות, רחמנא ליצלן) בכלים לא אמוניים הוא תמיד עניין מתוח, שעלול לחתור תחת האמת האלוהית האחת. וכך, המאמר הליברלי השערורייתי ב"הצופה", שמדבר בשבח הפוסטמודרניזם ומציע מודל של זהות כפולה - דתית-חילונית - מסמל יפה גם את נפשו המסוכסכת של מבקר התרבות הדתי שכותב בעט של ספק אנליטי, אבל משתמש בדיו של אמת מוחלטת. זה הוא גם המקום שבו איש הימין החילוני עלול להרגיש לא מסופק לחלוטין מהתכנים.

מה שחסר באמת במדורי התרבות הימניים הוא ניתוח אידיאולוגי ביקורתי של יצירות שאינן פוליטיות במוצהר ושהתכנים השמאלנים ה"מסוכנים" שלהן עוברים במובלע. בינתיים מסתפקים שם בלזרוק על אמנים שמאלנים במוצהר שהם מערערים את ערכי הציונות, ההתיישבות או היהדות, ולא מתעסקים כלל בטקטיקות שהם נוקטים כדי ליצור את אותו ערעור. גם בנאלי וגם לא יעיל. זה לא מפתיע שבכל מה שנוגע לחדשות ואקטואליה יש לימין אתרים ביקורתיים מעולים, אבל מוזר שדווקא בנוגע לתרבות, שמקבעת באופן סמוי תפיסות תרבותיות וחברתיות באופן משמעותי לא פחות, אין למחנה הלאומי מענה של ממש. כולי תקווה שזה ישתנה, ובכלל שכל התקשורת תהיה ימנית, כי אז ורק אז העם חובב האנדרדוגים שלנו יהפוך להיות שמאלני.