לראות מההתחלה ועד הסוף את הדי.וי.דיים החדשים של משינה ושלמה ארצי לוקח המון-המון זמן, מה שאומר שלפחות מבחינת כמות השעות ששני מוצרי התרבות החדשים הללו מעבירים אתם מקבלים תמורה מלאה בעד כספכם. כל היתר כבר דורש דיון מעמיק יותר, אותו קשה מאוד לנהל אחרי יום שלם שהוקדש לבהייה ביתית ופסיבית בנסיונן של שתיים מתופעות הפופ הבכירות בארצנו שתיהן כבר לא כל כך צעירות - לכבוש את ההמונים בהופעה חיה בקיסריה.
נתחיל במשינה. ההופעה שלהם מתחילה בחיבוק קבוצתי. החיבוק הקבוצתי הוא ריטואל רוקנרול ידוע ומקובל, אבל הצורה בה הוא מונצח בדי.וי.די של משינה בסלואו-מושן, בשחור/לבן ובצורה הכי דרמטית שיכולה להיות הופכת אותו לדבר הכי לא רוקנרול. ומה שנכון לגבי החיבוק, נכון גם לגבי כל השאר. ההופעה של משינה מתחילה בצורה אנמית עם "משהו קטן וטוב", ועד הסוף המר לא מצליחה ממש להתרומם משם, על אף הלהיטים המוצלחים שמשינה כתבו לאורך השנים. אולי כי הסאונד נקי מדי, התאורה מוקפדת מדי, התמונה חדה מדי, השירים מוכרים מדי והביצועים ישרים מדי ללא טיפת זיעה או התרגשות. ואולי אני מדמיינת, אבל יובל בנאי נראה ממש עצוב.
אם משינה היו מוציאים היום די.וי.די של חומרים ישנים הופעות, קליפים, ראיונות, מה שלא יהיה הייתי עטה עליו בשמחה. אבל כשזה מגיע לאיחוד שלהם, אני מההתחלה הייתי נגד. ברמת העיקרון, איחוד של להקה, שנים אחרי ימי זוהרה ופירוקה הבלתי נמנע, הוא אירוע פתטי, מיותר ועלוב, שמראש נידון לכישלון. את זה כל אחד יודע, וכל להקה צעירה ומצליחה נשבעת לעצמה שהיא לעולם לא תיפול לתוך המלכודת הזאת, שלה זה לא יקרה. אבל זה קורה, וזה אפילו חלק אינטגרלי מההתנהלות התקינה של עולם הפופ. אם אפילו לסקס פיסטולס זה קרה, זה יכול לקרות לכל אחד. התוצאה היא לא תמיד קטסטרופלית, ולפעמים היא יכולה אפילו להיות מוצלחת ומרגשת הבעיה היא שאי אפשר לחזות את זה מראש ואין לזה קריטריונים ברורים. לפעמים דווקא כשחברי הלהקה עדיין נראים צעירים ואנרגטים ומוכיחים שהם עדיין עם היד על איזשהו פולס תרבותי, זה יכול לצאת איום ונורא. אם כן, העובדה שליובל בנאי עדיין אין כרס וכל שיערותיו עדיין על ראשו אולי משמחת אותו ואת אשתו, אבל את ההופעה זה לא מציל.
בהופעה של משינה, שצולמה והוקלטה באמפיתיאטרון הרומי בקיסריה בספטמבר של שנה שעברה, משינה עושים את המקסימום, וזה מה שכל כך עצוב. לא נכחתי באף אחת מהופעות האיחוד של משינה, ומי יודע, אולי האנרגיות החיות במקום היו אחרות אבל בגירסה המוקלטת מרגישים בעיקר את ההשתדלות. קשה מאוד ליהנות מלראות את אבנר חודורוב על הקלידים, מבסוט כמו סוכן ביטוח בבר מצווה של הבן שלו. קשה לראות את יובל בנאי לא יודע מה לעשות עם הידיים, ועל כן דופק איזה אייר-גיטאר קטן ומוצנע בזמן שחודורוב לידו דופק סולו סקסופון ב"אנחנו שניים" שמעולם, אבל מעולם, לא חשבתי שאני אוכל לשמוע אותו ולא להרגיש דבר. קשה לראות את שלומי ברכה מביא קפיצה כאילו עצם העובדה שהוא עדיין יכול להרים את שתי רגליו מהרצפה בו זמנית כשגיטרה בידו היא הישג אולימפי (דבר שמראים לנו בסלואו-מושן, כמובן, כדי שלא נפספס חלילה), ומבאס לראות את הרונדלים המתוכננים שיובל בנאי וחודורוב עושים אחד סביב השני ב"שלח לי מלאך". ברור שרגעים כאלה בהופעות הם תמיד מתוכננים, אבל החוכמה היא לעשות את זה כך שזה ייראה כיף ספונטני גם כשזה לא. אצל יובל ושלומי זה נראה מאולץ ועייף כמו הנשיקה של מדונה ובריטני.
ושיהיה ברור - זה ממש לא עניין של גיל. עובדה שאצל שלמה ארצי המצב אחר לגמרי. ההופעה של ארצי - גם היא צולמה בקיסריה - היא כל מה שהופעה של שלמה ארצי יכולה, רוצה וצריכה להיות. שורה של נגנים עומדים בצפיפות על הבמה ויוצרים אווירה אינטימית, שלמה יורד אל הקהל, מחבק, משלהב, מסתובב, מקבל בלונים, מבסוט מעצמו כמו דודו טופז ומקבל אהבה מההמונים כמו דודו טופז. בניגוד למשינה, שמנסים לשחק אותה להקה בינלאומית (ותעיד על כך בחירת הגרדרובה המביכה: חולצת הסכין גילוח של יובל בנאי וחולצת העב"מ הטראנסאווית מודל 95' של מייקל בנסון), שלמה ארצי מתפלש בשיא הקיטש הרגשני הכל-ישראלי, והוא עושה את זה בכיף. במקום וידיאו-ארט מקושקש כמו אצל משינה, ברקע של ארצי מוקרנים אימג'ים שמהווים טריגרים אמוציונליים ישירים לכל ישראלי וישראלית מלחמות, תמונות נוסטלגיה של תינוקות, המילה אהבה.
גם באגף רצועות הבונוס לוקח ארצי את משינה בגדול. משינה מציעים מבחר דל ולא מספק גלריית תמונות, ביצוע של "שלג צח" עליו מהגגים חברי הלהקה בבדיחות הדעת, וסרטון מאחורי הקלעים קצר, במסגרתו החבר'ה נוסעים בואן לקיסריה, אוכלים דובדבנים וחודורוב אומר משהו בסגנון "יא אללה, כמה שנים עברו מאז שנסענו ככה להופעה". אחר כך כולם מתפעלים מהקונסטרוקציה האדירה שנבנתה לכבוד ההופעה, משוויצים במערכת הסאונד והתאורה, ויובל בנאי שותה קצת רד-בול לפני העלייה לבמה. זהו. אצל שלמה ארצי, לעומת זאת, מקבלים מכל טוב. הדיסק הראשון (הדי.וי.די של ארצי כולל שני דיסקים, של משינה רק אחד) מכיל, בנוסף להופעה, סרטון על חברי להקתו (אבי סינגולדה מספר כמה הוא אוהב לנגן בגיטרה, מאיר ישראל מספר כמה הוא אוהב לתופף וכו'), וקטעים מאחורי הקלעים באולפן, משנים שונות, בהם מוכיח ארצי שאצלו באולפן כיף מינימום כמו על הבמה. הדיסק השני מכיל 12 קליפים (ביניהם הקליפ של "תרקוד" עם רקדנית הבלט - פסגת האייטיז של ארצי - "תחת שמי ים התיכון" עם בן הקטן ביום בו למד להרים את הגבות, ו"כשאהיה גדול" מ-69', בו רואים את שלמה הצעיר מחופש לילד ולרב חובל), אינפורמציה על הדיסקוגרפיה של ארצי ומבחר שיחות עם האמן (עם או בלי יצפאן). זה לא, חלילה, שאני מעדיפה את המוזיקה של ארצי על פני זו של משינה, אבל כרגע עושה רושם שמה שאצל משינה נראה מתאמץ ולא משכנע, עושה הדוד שלוימה, ממרום גילו, מבלי בכלל למצמץ.