הארווי פיקאר הוא דמות מרכזית בסצינת האנדרגראונד קומיקס, והוא פחות או יותר ייסד את הז'אנר היומיומי, על החיים הרגילים. כבר כמה עשורים הוא מתעד ומפרשן את חייו לחוברות, בסיועם האדיב של כמה מאיירים, שהראשון בהם היה רוברט קראמב. באחת הסצינות הראשונות בסרט אנחנו פוגשים את הארווי במשרדו של הרופא. הקול שלו נעלם, והוא מצליח להוציא מפיו רק קרקורים צווחניים. הרופא ממליץ לו להימנע מדיבור במשך חודשיים-שלושה, אבל הארווי אינו יכול להפסיק להתלונן, בעיקר כשאשתו מחליטה בדיוק לעזוב. "אמריקן ספלנדור" מספר את מעלליו של פיקאר מימי אומללותו הגדולים, ועד לגאולה בזכות הקומיקס, הפגישה עם אשתו החדשה ג'ויס, הפרסום וההערכה, שהובילו בסופו של עניין לאומללות קטנה יותר, ממנה נדמה שהוא מאוד מרוצה.
באופן מפתיע, מדהים כמעט, משתמש "אמריקן ספלנדור" של שרי ספרינגר-ברגמן ורוברט פולצ'יני בתחבולות ולופים ספייק ג'ונזיאים למכביר, וזאת מבלי לגרום לנו לחוש יותר מדי בפוסט של הפוסט. להפך, המשחק של הבמאים בין התיעודי לעלילתי, המפגשים בין השחקנים לדמויות אותן הם מגלמים, הקריינות שמעניק פיקאר האמיתי לסרט, השימוש הבלתי פוסק באיורי קומיקס, התפאורה הדוגווילית (שדווקא לא אהבתי) בקטעי הראיונות - כל אלו עלולים היו להיחשב למתחכמים מדי, או מהכיוון השני מגה-חדשניים, אבל כוחו האווירתי של הסרט מצליח לגרום לנו לקבל את הערבוביה הזו באופן הכי יומיומי ומתבקש שרק אפשר, ללא המודעות העצמית המוגברת שג'ונז נוהג לפרגן לנו.
במידה רבה השותפות הכמעט מלאה של פיקאר מונעת מהסרט את האפשרות לחדש או לגוון על החומרים הביוגרפים המוכרים מהקומיקס. "האח הגדול" התייצב, כך נראה, כדי לוודא שדמותו בסרט לא תחרוג מהטווח שהוא יצר לעצמו בקומיקס, כדי להבטיח שהכנות בה ייתייחסו אליו ספרינגר-ברגמן ופולצ'יני לא תהיה שונה מהכנות בה הוא מקפיד להתייחס לעצמו, ובוודאי שלא תסתור אותה. באופן המזכיר מעט את "הילד נשאר בסרט", הספק דוקומנטרי ספק פרסומי, בו ככל הנראה השפיט המפיק רוברט אוואנס שני במאים חלשלושים לעשות לו מחווה מעריצה, נראה שפיקאר אוחז במושכות ההפקה. אבל למי אכפת, נראה שכולם בסך הכל מאוד נהנים, ומדובר באמת בתענוג צרוף.
פול ג'מאטי והופ דייויס מעולים כפיקאר ואשתו ג'ויס, וניכר שהם באמת ספגו לתוכם את הנרגנות המרוצה מעצמה של השניים. כמובן שעד כמה שפיקאר נרגן, הוא הרבה יותר פטפטן. דפדוף בבלוג האינטנסיבי של דניאל, בתו המאומצת, המוצג בגאון ליד אלו שלו ושל ג'ויס באתר הבית שלו, מעלה את ההשערה שפטפטת אינה מועברת במגע מיני, כפי שנהוג לחשוב, אלא דרך האוויר.
מה שאני באמת אוהבת בהארווי הוא שאינו מתבייש בהיותו עבד לדרישות החברה. הוא מקפיד להתחתן עם הנשים בקרבתו, הוא אינו מעז ואינו רוצה לעזוב את העבודה המשרדית שלו (אולי כי אז לא יהיה לו על מה לכתוב), הוא מתארח שוב ושוב בתוכנית של דייויד לטרמן למרות שהוא יודע שהבדיחה היא על חשבונו, ובאופן עקרוני אינו נגוע במחויבות של אנשי השוליים להיות מרדני ואקטיביסטי.
אפשר לומר שהסרט מספק שירות מלא ללקוחותיו אין צורך לרוץ לאינטרנט כדי לראות איך נראים האנשים האמיתיים, קטעים לא מעטים מהקומיקס כלולים בסרט, קטעי מפתח בחייו של הארווי, כמו למשל ההופעות אצל לטרמן, מובאים כפי שהם הישר מהארכיון. האמת היא שאפילו הבדיחות בסרט, הלקוחות ברובן היישר מהקומיקס, מצחיקות בצורה מאוד מפנקת, מאוד נעימה למשתמש, שמאפשרת לכל צופה להרגיש כאילו הוא חלק מאיזו בדיחה פרטית שרק הוא, הארווי ועוד שניים-שלושה מבינים. מסתבר שהמאמץ משתלם. אני כבר הזמנתי לי את האסופה של "אמריקן ספלנדור".