עמיר לב לא נותן הרבה. קמצן. "לפעמים אני מאושר" הוא אלבומו הרביעי. היה גם אלבום הופעה חיה בבארבי שיצא לפני שלוש שנים, מה שאומר שהוא לא הביא חומר חדש יותר מחצי עשור. אפשר בהזדמנות זאת גם לוותר על אלבומו הראשון, שלא באמת שייך לרצף ואז נשארים עם ממש מעט. שזה אולי יתרון, כי עמיר לב מביא איתו את המונוטוניות כסוג של אידיאולוגיה. הוא לא ממש שר. הוא יותר ממלמל את הטקסטים שכתב, בקול בס סדוק. מצד אחד זה מאוד מזוהה, אפשר לזהות שיר חדש שלו מהמילה הראשונה. מצד שני, זה עשוי להביא אוברדוז אילו הוא היה מקליט פעם בשנה אלבום חדש, כמו נניח אלביס קוסטלו בתקופה שבה גם אוהדיו השרופים התקשו לעמוד בקצב היצירה שלו.
אז אחרי כל כך הרבה זמן, זה באמת כיף גדול לשמוע דיסק חדש של עמיר לב. יש לו גרוב לבחור הזה. הטקסטים מתוחכמים במידה, מקומיים מאוד, אותנטיים, אבל לא לוחצים לשום כיוון. הוא לא מבלבל את המוח עם סיפורים ארוכים, יותר מצייר תמונות קטנות מחיי הישראליאנה.
כמו בשיר "חביתות ואורז". "מכונה של אספרסו לבד עם סטייל, באדי בילדינג עם כולם, שקית עיתונים של יום שישי, וסיגריות לשבת". זה תמים במידה, גם אם זה קצת מיושן, הרי ההיסטריה עם שקיות העיתונים היא מלפני עשור ואת הבאדי בילדינג מזמן מכנים מכון. ובכל זאת זה נשמע אותנטי, סוג של תל אביביות פרובינציאלית נעימה שאינה מנסה לעקוב בשירים אחרי חידושי הזמן.
לב מתאים את רמת האמירה שלו לסוג ההגשה. הוא לא מנסה לתקן את העולם, הטון שלו לגמרי לא מתאים לזה. הוא ההולך ושר. וטוב שכך. אין לו היכולת של לאונרד כהן בימיו הטובים לספר ממש אגדות מקפיאות דם, ולכן הוא מחזיק ראש מעט נמוך יותר ויוצא מנצח.
גם העטיפה המוזיקלית מדויקת להפליא. לב, למרות שהיה לו קל יותר, אינו אקוסטי. בכל השירים שלו כמעט יש ברקע גיטרה טורדנית, שמרעישה במינון הנכון. זה מנקה את השירים שלו מעודף ניקיון בלתי רצוי, ומשאיר אותו בזירת הרוק. למעשה, הדיסק הזה הוא סוג של אמריקנה משובחת, שעם או בלי רצון, מתכתב עם עולם האלטרנטיב קאנטרי האמריקאי בכבוד רב.
"לפעמים אני מאושר" (אן.אם.סי) הוא מה שקוראים תקליט קטן. עשרה שירים, ארבעים דקות, שום דבר שישנה את העולם. זה לא חלק מז'אנר, זה לא דומה לשום דבר אחר, גם אם המרחק בינו ובין אהוד בנאי אינו עצום, ובכל זאת קל להבחין ביניהם. אי אפשר להתבלבל. ומה שהכי חשוב, זה יפה. מאוד יפה. ואסור שהביקורת הזאת תהיה יותר ארוכה מהדיסק עצמו. לכן נפסיק כאן. מיד.