גואטה, שים עוד פעם את "אל תקרא לי סנובית", מזמן לא שמעתי את זה

כשהייתי קטן, בימים בהם בלורית היתה בלורית, כרס היתה אירוע חולף ומוזיקה מזרחית נחשבה לתועבה ברשת ג', אמא שלי לימדה אותי להיזהר משלושה סוגי אנשים:
1. אלה המדברים על עצמם בגוף שלישי.
2. אלה שהיוצר האהוב עליהם הוא עצמם.
3. אלה שאינם מבינים מה פסול בשני הסעיפים הראשונים.
מאז זרמו מים רבים בקישון, מנחם גרנית התחיל לנגן אייל גולן - בתיווך זאב נחמה - ולי טרם הזדמן לפגוש באיש שעונה לכל הסעיפים. עד שבאה לעולם שרית חדד.

בסאונד שכמו הופק בטייפ שני ערוצים, בטקסטים שכמו נגזלו מ"על החלון ישבתי וזיכרון לדקלון כתבתי" ובבלונד שכמו נשדד באיומי מגנום חצי אוטומטי מגלית לוי, בראה התעשיה סופר סטאר. ואני, אל תבינו לא נכון, מפרגן בטירוף לאנשים שעשו את זה בגדול, כנגד כל הסיכויים, ועכשיו הפרסונה שלהם מרוחה על פוסטר ליד דוכן הקסטות הפיראטי בתחנה המרכזית החדשה. אני מוחא כפיים בהתלהבות מטומטמת מול "אמנון לוי" והמוקסינים, כשהקהל מדקלם באדיקות שבטית פולחנית את מילות הקודש "שמי לא סינדרלה, אני לא שלגיה/ כל הדיבורים שלך לא שווים שמיעה", או משהו.

סאחה על שרית חדד. למה לא? זה מה שהייתי אומר אם לא הייתי קורא שתי כתבות פרופיל עליה - בהפרש של חצי שעה אחת מהשנייה. ולשתיהן אותה כותרת: "אני שרית חדד ואתם לא". ולמרות שכל העיתונאים זונות, וחרף העובדה המרה כי גם כותבי כתבות היחצון המוזמנות הם למעשה נוכלים במסווה של ג. יפית, האמנתי גם האמנתי שיש גבול לחוצפה. אבל אין, אחרת כיצד תסבירו את העובדה שהזמרת האהובה על שרית חדד היא שרית חדד? איך אחרת אפשר להתייחס לאשה המספרת - ואינה מבינה על מה המהומה - שבדיסק שלה באוטו היא שומעת רק שרית חדד, ובאותה הזדמנות מעידה על עצמה שהיא עצמה, לא אחרת מאשר, נו, שרית חדד?

והבנאדם חושב לעצמו, "כולה שרית חדד, למה מה קרה?", והבנאדם משיב לעצמו, "מה ששלוש דקות בפריים טיים ושני עמודים ב'סופשבוע' של 'מעריב' עושים לבנאדם. פשוט מעורר רחמים". והבנאדם ממשיך להרהר, "יש עליה פחות להיטים מאשר לאתי אנקרי". והבנאדם עונה לעצמו, "ואתי אנקרי, איזה סטייל יש עליה. איזה קלאס". ואותו בנאדם, כשהוא מכבה את הרדיו בדיוק כשאלדד קובלנץ מריץ עוד "יאללה לך הביתה מוטי", לוחש לעצמו, "שתלך גם היא. שתלך הביתה. ולא תחזור עד שתבין מה לא בסדר בלהיות שרית חדד". נכון לעכשיו.