שד משוחרר לא יוחזר

שרלוט רמפלינג (שכבר כיכבה אצל פרנסואה אוזון ב"מתחת לחול") היא שרה מורטון – סופרת ספרי מתח בריטית מתבגרת, קפוצה, סגורה, מנוכרת ועצבנית, על פי מיטב המסורת. היא רווקה ממורמרת שחיה בלונדון עם אביה הזקן, היא אוהבת לשתות, וכפי שאנחנו מגלים מאוחר יותר – היא גם אוהבת לאכול, אבל היא לא מרשה לעצמה. זה, כמובן, רק אחד הדברים שהיא לא מרשה לעצמה.

אנחנו פוגשים את מורטון לראשונה בתקופה של משבר יצירה, אולם המו"ל שלה, שלא רוצה לאבד את הסופרת הכי מכניסה שלו, מציע לה לקחת חופשה בוילה שלו בפרובאנס, שעומדת ריקה. מורטון נענית להצעה, אורזת מזוודה ונוסעת לדרום צרפת. כל אחד יודע מה קורה לנשים בריטיות קפוצות כשהן מחליפות את הקור והאפרוריות של לונדון בפסטורליות של כפר קטן ומלבלב בדרום צרפת: הן משתחררות. בהתחלה בהדרגה, ואחר כך בבת אחת. זה קורה, במידה מסוימת, גם לשרה מורטון, שצריכה להשתחרר הן במובן המיני והן במובן היצירתי, אלא שלא ברור מראש, ולא לגמרי ברור גם אחרי שרואים את הסרט, מה בדיוק קורה לה שם. הדבר היחידי שברור מעל לכל ספק זה שהיא סוף-סוף מצליחה לכתוב. וזה הרי לב העניין - פרנסואה אוזון בעצמו אמר שהנושא האמיתי של "בריכת שחייה" הוא תהליך היצירה.

הקטליזטור לשינוי שעובר על מורטון היא בתו של המו"ל שמגיעה פתאום לבית. הבת, ז'ולי היפהפיה (לודווין סנייה, שגם היא כבר עבדה עם אוזון, בסרט "שמונה נשים"), היא שרמוטה צרפתיה צעירה שאוהבת להסתובב בבית בציצים חשופים, לשחות בבריכה בעירום ולהביא הביתה כל לילה גבר בלתי אטרקטיבי אחר לשכב איתו. ז'ולי חודרת לטריטוריה של שרה מורטון, מה שבהתחלה מאוד מרגיז אותה, אבל מהר מאוד מגלה מורטון שהחדירה של ז'ולי לפרטיות שלה דווקא מדליקה אותה. הסופרת הבריטית מפיקה הנאה פרוורטית מהפלישה של הצעירה לחייה ומגלה שהרגשת החילול מושכת אותה.

בדומה לסרט אחר של אוזון, "Regarde la Mer", שבו מתפתחת מערכת יחסים משונה בין שתי נשים, גם ב"בריכת שחייה" יש תחושה שז'ולי נוגעת אצל מורטון בנקודה רגישה ושנוכחותה מציקה לה באיזשהו אופן עמוק, שחורג הרבה מעבר לעובדה הפשוטה שהיא מפריעה לה לעבוד. האנלוגיה בין קצב התפתחות העלילה לתהליך היצירתי גם היא ברורה. בהתחלה לא קורה כמעט כלום, ואחר כך הכל קורה בבת אחת. אבל מה בדיוק קורה אני לא אספר, כי אחרי הכל זה סרט מתח.

"בריכת שחייה" הוא מסוג הסרטים האלה שאתה צריך לחשוב עליהם כשאתה יוצא מהקולנוע – לא בגלל השאלות הפילוסופיות שהוא מעלה, אלא בשביל לבחור בפתרון הכי סביר לתעלומה שזה עתה ראית. לא שזה כל כך מסובך – זה אפילו די פשוט – אבל אוזון משחק עם הצופה בכך שהוא מטמין לו מלכודות. המטרה של הצופה היא לבחור באופציה שפותרת את כל התעלומות שעולות במהלך הסרט בצורה הכי נקייה, כך שלא יישארו זנבות ודברים לא פתורים. הבעיה היא שדווקא הפתרון המסתבר ביותר הוא זה שמשאיר כמה דברים פתוחים, כי גם כשהכל הגיוני ופתור, זה לא אומר שלא יכולים להיות בתוך הסיפור גם כמה דברים מוזרים. ואת הדברים המוזרים האלה מקפיד אוזון לשתול ברגעים שאתה הכי לא מצפה להם. בכמה סצינות בסרט מתגלה אפילו פרוורסיה דייויד לינצ'ית שלחלוטין לא ציפית לה – כמו למשל הגילוי שלאיש הזקן שמטפל בבית יש בת גמדה שנראית כמו קשישה (ומאוד מזכירה את כריסטינה ריצ'י ב"משפחת אדאמס" – אם גם אתם ניסיתם לשבור את הראש למי היא דומה).

באחת הביקורות המהללות שמודפסות על ההזמנה הוגדר הסרט כ"מותחן סקסי". אני מניחה שניתן להגדיר אותו כך. כן, זה סרט מותח, וכן, הוא סקסי - זאת אומרת, רואים בו הרבה בז'ז'ים יפים. מצד שני, יש משהו מאוד לא רגיש ולא מדויק בהגדרה הזאת, כי המתח והסקס לא משתלבים בסרט זה בזה, כפי שההגדרה מרמזת – המתח והסקס אחד הם. הכוונה היא לא רק לחיבה המוכרת של פרנסואה אוזון לעסוק בנשימה אחת במין ובמוות (אם כי גם זה בהחלט קיים, כפי שניתן להבין מהסימבול המהדהד של בריכת השחייה), אלא במובן הזה שהחלל אותו ממלאת בסרט הציפיה לשחרור מיני והחלל אותו ממלאת הציפיה לפתרון תעלומת המתח של הסרט, הוא אותו חלל. למרות שמתרחש בסרט פשע – כמו בכל מותחן קונבנציונלי - המתח שנמצא בבסיס הגדרת "בריכת שחייה" כמותחן הוא המתח המיני. המתח המיני הוא הכוח המניע את העלילה ואת הגיבורה, שחווה בימים המוזרים שהיא מעבירה בוילה דברים שמעולם לא חוותה קודם לכן. או כפי שהיא רומזת ספק בבדיחות הדעת באחת השיחות שלה על ז'ולי – דברים שהיא לא חוותה מאז "סווינגינג לונדון".

גם אם שרה מורטון חוותה שחרור מיני בצעירותה, בלונדון הפרועה בסיקסטיז, המשמעות הפסיכולוגית שהיתה לזה אז שונה לגמרי מהמשמעות של מה שהיא חווה כעת. בדיוק כמו שספרי המתח שהיא כתבה בשטף בזה אחר זה במשך כל חייה היו שונים באופן מהותי מהספר שכתבה בתקופת השהות שלה בוילה בפרובאנס.