געגועים למסעדה הגדולה

אם מחר היו נעלמים כל השידורים בערבית מהטלוויזיה, רובנו בכלל לא היינו שמים לב. אין מה להתפלא, אם כן, שלא הרגשנו שבמידה רבה זה כבר קרה. הסרט המצרי המסורתי של שישי בצהרים נעלם זה מכבר, וכך גם סדרות של שיתוף פעולה יהודי-ערבי וסדרות תוכן אחרות. התכנים שבכל זאת נשארו מעידים על שלוש תפישות מעניינות: כל דוברי הערבית בישראל הם מקשה אחת; דוברי הערבית נורא אוהבים שיעורי חברה ואת כל הדיונים המייגעים הכרוכים בכך; והם יכולים לרצד על המסך רק בתוך "השמורה" – כלומר, מסגרת השידור הייעודית להם.

בחוק רשות השידור וגם בחוק הרשות השנייה מצוינת החובה לשקף את כל גווני החברה הישראלית, לשדר בערבית, ובאותו סעיף גם לקדם את השלום עם מדינות ערב. זוהי ללא ספק טלוויזיה מגויסת במיטבה, שמרמזת על תפקידם האינסטרומנטלי של ערביי ישראל כגשר לשלום. אם פעם קיוו כי השידורים בערבית ישפיעו על המזה"ת כולו, היום מסתמנת תופעה הפוכה של מיני-טרנספר טלוויזיוני לעבר דובאי, אל-ג'זירה וירדן 2. אם יש לכם כסף לטלוויזיה לוויינית, תוכלו אף לקלוט ערוץ לווייני ערבי-ישראלי. אם לא – תסתפקו בפירורים הממלכתיים.

מה שבולט במיוחד לגבי התכנים בערבית הוא היעדרו של חומר עלילתי מקורי – הערבים מספיק טובים כנראה בשביל להיות נושא לדיון, אבל לא זכאים לנראטיב. בערוץ הלווייני הערבי מופיעים תכנים יחסית מגוונים: תוכנית האופנה "זוויות" עם יפות המגזר, תוכנית מדע וטבע יבשנית בשם "הידעת?", "אפרופו" -תוכנית דיונים בנושאי חברה וחינוך, "רב-שיח", תוכנית פופוליטית בה מרביץ יוני בן-מנחם בטחוניזם מתון בערבית צחה, וכמובן חדשות. בערוץ 2 יש תוכניות ילדים, עוד תוכניות דיונים מעיקות, חלקן מתנהלות בעיקר בעברית עם כתוביות לערבית (שנדירות מחוץ לשמורה). אם תנסו להזכיר שם עניינים שנויים במחלוקת ומתוחים באמת, המנחה יעיר לכם בנימוס שזה לא הנושא. הוא הרי ערבי סבבה. מעניין גם שבדיון על להיט טלוויזיוני כמו "המורדים" נדרש המנחה שוב ושוב לתרגם ביטויים "מאגניבים" שזרקו בני הנוער, לא באנגלית, אלא כמובן ב-utf8 של משתכנזים. שונה מכולם הוא המנחה אוסמה מסרי (תואם דודו זר), בתוכנית הדיונים לנוער "בשיא הכנות", שמגיב בציניות משועשעת ויעילה לכל מיני דעות מצמררות.

הכיבוש משעמם – זאת המסקנה המתבקשת מיחסה של הטלוויזיה לדוברי הערבית כאל ילדים מאותגרים פדגוגית, כבעיה חינוכית שמצריכה סוג כזה של עוצר מנטלי. מן הסתם האשמה על כך נופלת לא רק על כתפי הממסד הטלוויזיוני, אלא גם על כתפיהם של טובי ערביינו במדיה, שלא עושים לפחות קצת רעש בנידון. זה גם נכון שתוכניות עבר כמו "המסעדה הגדולה", למרות החן הנוסטלגי, היו בכל זאת תוכניות דידקטיות, לא גאוניות במיוחד ומעוקרות מעיסוק בבעיות יותר מתוחות. ועדיין הן היו איזושהי סנונית לחברה שמסוגלת לסבול קבוצות אתניות שונות באותה משבצת שידור, וברגעים של התעלות אפילו הציגו קונפליקט בין שכן יהודי לערבי.

מילא אותם פלסטינים-ישראלים, אבל מתי ראיתם לאחרונה בטלוויזיה דרוזי, צ'רקסי או בדואי שלא במסגרת הפינה "מוות במדי צה"ל"? נכון שמספרם הקטן מהווה אולי תירוץ טוב להיעדר רצועת שידור קבועה, אבל בין קצת לכלום יש עדיין פער עצום. זה מדגים יפה את נטייתה של הטלוויזיה – לא רק הישראלית – להכחיד סימבולית מיעוטים שונים בתירוצים דמוגרפיים. אפשר לבוא בטענות לסקטורים הללו, על שאינם יוזמים הפקה של תכנים טלוויזיוניים, או לפחות מנסים להשתלב בתעשיה הזאת, אבל בחברה שמונעת ממך זכות לייצוג לאורך זמן, הדרישה לנראות כלל אינה מובנית מאליה.

לא צריך להיות שמאלן גדול כדי להבין שיש פה בעיה. ייצוג רציני ועמוק של החברה הערבית ייגע בהכרח, וכחלק מהקשר רחב, גם בתופעות של לאומנות, פונדמנטליזם, האללת הכוח, פשיעה ומצוקה כלכלית. החבאת התופעות הללו – בדיוק כמו החבאתן היחסית של תופעות דומות בחברה היהודית – רק תחמיר את הבעיה. כדי לייצג גם את הצד הזה דרושה תפישה של הערבים כדמויות עגולות ולא חד מימדיות. תפישתם כקורבנות על ידי יפי נפש מקצועיים, כמו תפישתם כסכנה על ידי לאומנים יהודיים, כמו תפישתם כגרופים של דיוני בטיחות בדרכים על ידי הטלוויזיה, מרדדת את זהותם, כל אחת בדרכה, לכדי מוטיב יחיד. אבל באקלים תרבותי שבו אזרחותם של ערביי ישראל נדמית זמנית, או על תנאי, יהיה, למרבה הצער, קשה מאוד לצאת מתבנית של ייצוג פוליטי-אינטרסנטי גס כזה או אחר של הערבים ושל הערביות בכלל.