10,000 Maniacs, "Campfire Songs"
קשה לתאר את השמחה שלי לנוכח האוסף הכפול החדש של 10,000 מניאקים. בשני דיסקים האחד מוקדש ללהיטים הגדולים של הלהקה והשני לבי-סיידז, קאברים והקלטות נדירות מאוגדים הרגעים הבאמת הכי יפים בקריירה של להקת הפולק-פופ המוצלחת שכבשה את תחנות הקולג' האמריקאיות בשנות השמונים וכמעט נעלמה אחרי שנטלי מרצ'נט יצאה לקריירת סולו.
מרצ'נט היתה האחראית לעיצוב אופייה הייחודי של הלהקה. לא שלגיטרות המקסימות (המושפעות באופן ברור מג'וני מאר) אין קשר לזה, אבל מרצ'נט היא זו שהלבישה על המוזיקה האופטימית של הבנים את הטקסטים החברתיים והמחאתיים שלה (ילדים מוכים, איכות הסביבה, אלכוהוליזם, אימהות חד-הוריות, תאגידים, בעיות בחינוך, מלחמות, הכל הולך); הביאה ללהקה את האסתטיקה הפרולטרית הנוסטלגית שלה (בחוברת המצורפת לאוסף היא מספרת שחברי הלהקה היו קונים את בגדי היד שנייה שלהם לפי משקל במכירות של הכנסייה ובצבא הישע ואיך היא היתה רוכבת על אופניה בשמלות כותנה מימי השפל הכלכלי, נעליים שטוחות וקרדיגנים כששיערה הארוך מתבדר ברוח); ובעזרת קולה הייחודי דאגה לכך שבכל פעם ששיר שלהם יושמע ברדיו, אף אחד לא יטעה בזיהוי.
הדיסק הראשון באוסף משופע בלהיטים מרגשים ומלאי אמפתיה מארבעת אלבומי האולפן שהוציאה הלהקה בחברת אלקטרה בין 85' ל-92', בהם "Don't Talk" ההמנוני ו-"Scorpio Rising" הסוחף. הדיסק נסגר בקאבר ל"Because the Night" המעצבן של פאטי סמית (שלא ייאמן שהוא לא של פאט בנאטר, אבל מילא), שאותו ביצעו 10,000 מניאקים ב"אם.טי.וי אנפלאגד" שלהם, שיצא אחרי שמרצ'נט עזבה את הלהקה. הסיום הזה מחבר אותנו באופן טבעי לדיסק השני, המשופע בקאברים, ובהם כמובן הקאבר הכי מפורסם של הלהקה, ל"Peace Train" של קאט סטיבנס, ששוטף אותך באופטימיות לחלוטין בלתי נשלטת.
לא כל הקאברים של 10,000 מניאקים מוצלחים במידה שווה (לא בטוח, למשל, שהם הלהקה הכי מתאימה לבצע את "סטארמן" של דיויד בואי), אבל חלקם מרגשים לאללה, בעיקר הביצוע של"Everyday is Like Sunday" של מוריסי ושל"These Days" של ניקו (שמאז הפסקול של "משפחת טננבאום" נכנס לפנתאון השירים הכי מרגשים ever). בדיסק השני נמצאים גם שני דואטים מוצלחים של מרצ'נט עם פרטנרים שקולם לא פחות מזוהה משלה: מייקל סטייפ ודיוויד ביירן. עם סטייפ היא שרה את "To Sir With Love" של כוכבת הסיקסטיז הסקוטית לולו, ועם ביירן את "Let the Mystery Be" של זמרת הקאנטרי-פולק איריס דמנט.
נטלי מרצ'נט עזבה את 10,000 מניאקים לפני יותר מעשור ופצחה בקריירת סולו מצליחה. הלהקה המשיכה בלעדיה, עם זמרת חדשה בשם מארי רמזי, שכמובן לא מצליחה לאכלס את נעלי היד שנייה הקטנות אך גאות של מרצ'נט. עכשיו לערימת הווינילים הישנים של הלהקה נוסף סבבה של אוסף.
The Von Bondies, "Pawn Shoppe Heart"
לא קל לעבור מ-10,000 מניאקים לוון בונדיז. אחרי 31 קטעים של להקה שגורמת לך לרצות לרוץ יחף באיזה שדה, קשה לעבור ללהקה שהדבר הטוב ביותר שהיא עשתה למען האנושות זה לשמש שק איגרוף לג'ק ווייט. אולי זה הטיימינג הדפוק וחוסר הרצון שלי לנטוש את הפסטורליה של הדיסק הקודם, אבל ברגע זה אני ממש לא יכולה להאשים את ג'ק ווייט. אם הייתי פוגשת את ג'ייסון סטולסטיימר היום באיזה בר, הייתי דופקת לו מכות בעצמי.
אני יודעת שאף אחד לא יאמין לי, אבל הוון בונדיז היו קיימים גם לפני שג'ק וייט ריסק לסולן/גיטריסט שלהם את הפרצוף במהלך קטטה במועדון בדטריוט בדצמבר שעבר. הם לא היו יותר מדי מעניינים אז, והם לא יותר מדי מעניינים היום. אני גם לא חושבת שהווייט סטרייפס הם ישועת הרוקנרול, ככה שהכל בסדר. המזל של הוון בונדיז שני בנים ושתי בנות, שמנגנים ביחד כבר ארבע שנים - היה שאותו ווייט לקח אותם תחת חסותו, נתן להם לחמם את להקתו בסיבוב האירופאי שלהם, הכניס אותם לאוסף בעריכתו, הפיק את אלבום הבכורה שלהם ובאופן כללי דאג שהם יקבלו יותר תשומת לב ממה שמגיע להם.
עכשיו, מיותר לציין, הוון בונדיז והווייט סטרייפס כבר לא חברים. ג'ק ווייט, שהורשע בתקיפה, ישלם קנס של 500 דולר ו-250 דולר הוצאות משפט וילך לסדנה לעצבים (כמו שקוראים לזה אצל ג'ק ניקולסון ואדם סנדלר), ואילו את התקליט החדש של הוון בונדיז, "Pawn Shoppe Heart" (אלבום האולפן השני שלהם, והראשון בחברת תקליטים גדולה), הפיק ג'רי הריסון, חבר לשעבר במודרן לאברז של ג'ונתן ריצ'מן ובטוקינג הדז, שעבד כמפיק עם נו דאוט, לייב, קראש טסט דאמיז, פיין יאנג קניבלז ואחרים.
על אף ביקורות הקליינטורה של אמזון, שמביאות אותה באבחנות נוסח "ג'ק ווייט הרביץ לו כי הוא מקנא", אני לא מתרשמת מהחדש של הוון בונדיז באופן מיוחד. עוד תקליט רוקנרול בלוזי, גאראז'י, רועש, מלוכלך, עצבני, זועם וכו' וכו'. הקטע האהוב עלי באלבום הוא "Not That Social", אותו שרה הבסיסטית קארי סמית (ג'ייסון מצטרף לקראת הסוף), שמזכיר את כל אותן להקות בנות גאראז'יות של הלייבל "בומפ", כמו שלישיית הבנות הדטרויטית האגדית ניקי אנד דה קורבטס. מלבדו אין באלבום שום דבר מרגש במיוחד, בטח שלא משהו שמתקרב לאיכויות של היה יה יה'ז, ולא שום דבר שלא תמצאו אצל הדאטסונס הניו זילנדים, ג'ט האוסטרלים או ההייבס השוודים. ואיך אף אחד לא שם לב שהסינגל המוביל של האלבום החדש של הוון בונדיז, "C'mon C'mon", נשמע בדיוק כמו "Alright Alright" של סהרה הוטנייטס השוודיות? הנקודה היא שהוון בונדיז לא יודעים לעשות שום דבר שעמיתיהם הז'אנריים מסביב לעולם לא יודעים לעשות, ולעתים אף יותר טוב. בשביל זה בטח שלא צריך להיוולד בדטרויט.