גילוי נאות: בוקי נאה ואני שותפים לאותו מקום עבודה. למרות כן, לא נפגשנו מעולם במסדרונות. אם היינו נפגשים, הייתי בוודאי אומר לו "בוקי, זרוק לי פתיח, בחייאת סחבק". כי אחת יש לדעת: בוקי נאה הוא גאון פתיחים. היכולת שלו לדחוס אינפורמציה, מטאפורה, כתב חידה, תעתועי לשון, הומור, הווי, סאב טקסט, אינטרטקסטואליות למפרע, ביזאר ורף סקרנות גבוה לפתיח בן שלוש שורות, היא לא פחות מגאונות. באמת. מצ"ב דוגמה מספרו החדש "כתב פלילים" (הוצאת גלורי):
"כמו רוב הגברים בעולם, יעקב בודאני לא מוריד את הגרביים תוך כדי קיום יחסי מין. שולה זכריה טוענת שבודאני לא נורמאלי, אבל היא לא מוסמכת לקבוע: שולה היא זונה, לא פסיכולוגית. ולבודאני, מסתבר, יש סיבות טובות להישאר גרוב" (עמוד 194, מתוך "גרביים? לא חסר").
כזהו בוקי, סוראמלו לענייני פלילים, אדם שלשון הכתיבה שלו היא הדבר הכי קרוב לשפת דיבור שאי פעם תקראו ואדם ששפת הדיבור שלו היא הדבר הכי ציורי שאי פעם תאזינו לו. עוד דוגמה: "יש טניסאים שמרגישים טוב על מגרש אספלט, יש כאלה שעושים חיל על מגרשי חימר, אבל המגרש של ג'ון מקנרו היה הרצליה פיתוח. ובגלל שאיסוף דברי אמנות ויודאיקה מווילות בהרצליה פיתוח הוא גם הפרנסה וגם התחביב שלו, הוא בילה בבתי הכלא יותר שנים מאשר בבית". (עמוד 84, מתוך "הזרוע הארוכה של ג'ון מקנרו")
"כתב פלילי", קובץ מעשיות הפלילים שלו היא אסופה של כל הסיפורים שליקט בשנותיו ככתב הפלילים הצבעוני ביותר בתולדות העיתונות העברית. היא מקיפה את הכל מכל ומכסה את כל הטריטוריות. החל בסיפורי כרישי העולם התחתון, מלחמות החיסול ומאבקי האגו, ועד מעשיות הנוכלים הזעירים, השודדים השליימזלים והפורצים האידיוטים. נאה הוא סוג של דיימון ראניון, רק בלי היומרה הספרותית.
העניין המרתק במפגש עם הטקסטים של נאה הוא הרושם שהוא מותיר על הקורא. נאה, למרות שאינו בוחל לכנות את דמויות עלילותיו (כולן לקוחות מן החיים, כמובן) בשמות תואר מעליבים, מצליח להיוותר לא שיפוטי ולעולם יביע חמלה, גם כלפי העבריינים הגדולים ביותר. הסלחנות של נאה כלפי עולם הפשע והעוסקים בו לפרנסתם נובעת כנראה מהתחושה שלו כי פושעים, בדומה לכל בעל מקצוע ישראלי אחר, הם קורבנות לא רק של פגמיהם האישיים, אלא גם של הדפק שיש בלהיות פושע בישראל מכל המקומות. נאה מצליף בהם, אולם לא מעמדה מוסרנית, יותר מזווית הראייה של השתתפות בצערם.
את אגדות הפלילים הישראליות מספר נאה כשניצוץ מיתולוגי בעיניו, וניתן כמעט להאזין לצליל הכפית הבוחשת בקפה השחור בכוס הזכוכית הקטנה, כשהוא מדבר עליהם, פולט בסאב טקסט איזה "אח, אלו היו הימים". אל תבינו לא נכון, נאה לא חצה את הקווים מבחינה ערכית. אלא שנדמה כי כמי שעולמו מתנהל אצל עבריינים הוא מסוגל לעקר את תחושת הדמוניזציה הטבעית הכרוכה במפגש איתם ולהביט בהם כבני אדם. אידיוטים לא קטנים, נבלות גדולות, בחלקם, אבל בני אדם. אחרי הכל, בני אדם, שהם גם, במקרה, פושעים.
מי שאינה נמלטת משבט הביקורת של נאה היא משטרת ישראל. נאה אמנם לא אומר זאת באופן מפורש, אבל מאוסף סיפורי השוטרים והמשטרה שהוא מציג לקורא ניתן לקרוא בבירור בין השורות את דעתו על תכולי המדים: חבורה של לא יוצלחים, עצלנים במקצת, חמומי מוח לא אחת, מעטים בהשראה, שנראים כמו הכלאה בין סרטי האקדמיה לשוטרים עם סטיב גוטנברג ובין כל משרד ממשלתי אחר. אתם מנחשים נכון, נאה חומל גם עליהם. הבוז שלו לדרך בה מנהל גוף ממשלתי זה את ענייניו מול הציבור ומול יעדיו המודיעיניים, שקוף משקוף, אבל גם כאן הוא נוהג בעמדת המוצא הרגשית של "מסכנים, איזה ביש מזל זה להיות שוטר".
וכאן, אולי, המקום להציג את ישראל הפלילית כפי שרואה אותה בוקי נאה: בוודאי לא ממלכת רשע של חורשי רעות ושטנים עם נשמת אף, גם לא קרקע פורייה לסרטי או ספרי שוטרים וגנבים (לא לחינם ז'אנר זה נראה תמיד כמו סרט בורקס חמוש, כשהוא יוצא למסכים או למדפי הספרים), כי אם זירה בה אנשים קשי יום - ולא מוצלחים במיוחד - משחקים בחתול ועכבר מול אנשים קשי יום - וגם כאן, לא מוצלחים במיוחד - אחרים. אחרי הכל, יותר מאשר מיתולוגיית פלילים שמהדהדת בקול נפץ גדול, "כתב פלילי" הוא ספר על חיי היום-יום בישראל. על כל המעפניות הלא זוהרת שלהם.