פריס הילטון וניקול ריצ'י נראות אותו דבר, נשמעות אותו דבר, עושות בדיוק אותם דברים. הילטון אולי גבוהה יותר, יפה יותר, לבנה יותר, אבל ריצ'י מחרה מחזיקה אחריה. קשה להבחין ביניהן; הן לא רוצות שנבחין ביניהן. שתי בנות עשירים מלוס אנג'לס שבאות לעשות שבת אצל הפראיים.
בחמשת השבועות ששהו השתיים בעיירה דלת תושבים בארקנסו נדרש מהן לוותר על חלק נכבד מהעזרים שמלווים ברגיל את חייהן הכלל לא פשוטים: כרטיסי האשראי, שטרות הכסף, הטלפונים הסלולריים. עם זאת, את בגדי המעצבים הביאו איתן עד לשם: מהם לא היה עליהן להתנשל.
למה, בעצם, כסף לא ובגדים שנקנו בכסף רב כן? אולי מכיוון שהילטון וריצ'י באות בשם פרסומן, שניתן להן בשל הזוהר, שהוא כידוע לכל חיצוני לחלוטין. הבגדים, לפיכך, הם חלקים מהותיים מהווייתן השטוחה, עצם מעצמותיהן הכחושות, בעוד העושר, הייחוס המשפחתי והמעמד החברתי - מה שמאפשר לזוהר להפציע - יכולים, לכאורה, להיזנח מאחור.
"החיים הפשוטים" מתקיימת בתוך הפרדוקס של העושר: ככל שחלוקת העושר היא שרירותית וגמישה, ניתנת מבחינה עקרונית לשינוי גמור, כך קשה יותר להפר באופן משמעותי את סדריה. למרות שהן באות בגפן ולמרות שהן חיות בתנאים דומים לאלה של שאר אנשי העיירה, אין הן יכולות לחלוק מאום עם החיים הפשוטים של עיירת אלטוס. הפער בין שני עולמות החיים המנוגדים כל כך הוא שמניע את התוכנית.
במפגש הראשון אומרת אחת מילדות העיירה: "אני לא יכולה לדמיין איך זה לחיות בעיר הגדולה", והילטון (או ריצ'י) מחזירה לה באותה מטבע: "ואני לא יכולה לדמיין איך זה לחיות כאן". אבל האם קיימת סימטריה בין הזרות של אנשי אלטוס לעיר הגדולה לזרותן של שתי הכוכבניות לעיירה הנידחת? לא ממש, מכיוון שנציגות מושבת העשירים מגיעות אל עולמם של האנשים קשי היום ולא להפך. לילדה אין כל אפשרות אלא לדמיין את העיר הגדולה, ואם גם זה נמנע ממנה, הרי שלא נותר לה דבר. לכוכבת ניתנה האפשרות לבקר בעיירה הנידחת, ועם זאת - לאחר שהיא כבר שם - אין היא יכולה אפילו לדמיין.
המציאות בתוכנית מתרחשת בשתי רמות שונות: ריצ'י והילטון לוקחות פסק זמן קצוב מחייהן, נופלות לתרדמת וחולמות חלום עוועים עם סוף טוב; כשתתעוררנה, תשכחנה הכל. לעומתן, עבור אנשי אלטוס אלה הם החיים במלוא ממשותם הבנאלית. בעוד שתי הנערות משתעשעות בחוסר מעש מתוקשר היטב, על תושבי העיירה להמשיך בשגרתם; הן לא אמורות לעשות דבר; הם טרודים בקיום חייהם (וכדאי לשים לב גם לחלוקה המגדרית המובהקת בסדרה: בנות זוהרות ופאסיביות מהעיר מול האקטיביות של גברים, נערים ונשים גבריות מהעיירה).
הילטון וריצ'י נותרות באותו תפקיד היכן שלא יהיו: פאסיביות לגמרי, עליהן רק להופיע ולהיראות. כמו המצלמה שאיתה באו, וכמו הצופים שיושבים מול המקלט, הן מלוות במבטן המשתאה את הפעילות הרבה שסובבת אותן ולא לוקחות בה כל חלק. יש משהו מכמיר לב במצבן: חדלונו של בעל השררה לא נראה מעולם משועמם יותר, משעמם יותר.
"החיים הפשוטים" היא עוד תוכנית מהז'אנר המכונה "ריאליטי טי.ו"'. מה, אם בכלל, ריאלי פה? נדמה שהז'אנר כולו מבוסס על שינוי משמעותי בתפיסת המציאות (הריאליטי): המציאות היא מה שמתייצב מול המצלמה, מה שמצטלם. וזאת, בשונה מהסברה המקובלת שהמצלמה - אחד ממכשירי התיווך והבדיון - לעולם מעוותת את המציאות הממשית. התהייה אלו מהסצינות מבוימות ואלו אינן לא רלוונטית עוד: המציאות כולה מבוימת.
לכבוד פסטיבל האביב ריצ'י והילטון הרהיבו עוז והצליחו, לאחר מאמצים מרובים ותחת פיקוחה הנמרץ של הסבתא במשפחה שאצלה התארחו, לאפות עוגות כהלכתן. אולם בדרך לחגיגה הן הניחו את העוגות בהיסח הדעת על הארץ, בדיוק במקום שבו מתרוצץ הכלב השכונתי, שכמובן בלע בחדווה את דברי המאכל. האם הסצינה מבוימת? גם אם לא קיבלו הוראות מפורשות לעשות כן, הרי שכל נוכחותן שם מיועדת ליצור אירועים כאלה, אירועים מציאותיים שכאלה. המציאות היא דרישתה המביימת של המצלמה לאירועים אותנטיים וטבעיים.
והרי זהו חלק מסוד חייהן הממשיים של הילטון וריצ'י: לעולם הן מתהלכות בעולם כשמולן מתייצבת מצלמה (אפילו ברגעיהן האינטימיים ביותר, הם רגעי התהילה, כפי שיכולה להעיד הילטון). "החיים הפשוטים" ייחודית בכך שאין כל פער בין החיים ההוליוודיים של גיבורותיה מחוץ לתוכנית ובין התנסויותיהן, שתוכננו עד דק בהוליווד, במהלך התוכנית. לכן גם העריכה כל כך מהודקת: הרגעים המתים של החיים הוצאו מכיוון שמלכתחילה לא נכללו בחיי הזוהר הממשיים של ריצ'י והילטון. אנחנו לא יודעים איך הן מתעוררות, מתהלכות, מעבירות את הזמן ובעיקר משתעממות; וריאליטי טי.וי בלי רגעים סתמיים ומשעממים הוא הסתמי והמשעמם ביותר.
כאשר הן מעלות את האפשרות לקיים שלישייה עם הנער במשפחה המארחת, הן מתרצות, בצחקוק מרושע, רעיון בלתי מתקבל על הדעת שכזה באמירה: let them have something. לא בכדי היא נאמרת ברבים: לא רק הנער, לא רק כל אנשי העיירה, גם אנו הצופים אמורים להסתפק בפירורים שיואילו לזרוק לנו. בסיכומו של דבר לא הוצג בפנינו שום דבר אחר זולת הפלקט של הזוהר: גם יש להן, גם רוצות לתת משהו וגם מגחכות על מי שמוכן לקבל זאת. הן מוכנות לתת רק מה שלא יפגע בהן. בתנאים אלה, אני לא רוצה מהן דבר.