זבנג וגמרנו

רכבת פרברים, שלום ותרבות קומיקס אמיתית הם שלושה דברים שכולנו היינו מאוד רוצים שיהיו כאן, אבל הם כל כך רחוקים מאיתנו, עד שלרובנו אין מושג מאיפה להתחיל, או איך כל אלה אמורים בכלל להיראות.

נכון, דווקא יש פה כמה אנשים שמבינים בקומיקס, אבל הם בדרך כלל אלה שגם מציירים קומיקס וחברים בקבוצות אמנותית חתרניות, שמניבות קומיקס שמהווה אנטי-תזה לכל אותן חוברות סופר- גיבורים מיינסטרימיות שכולנו לא גדלנו עליהן ולא קראנו מעולם (ואני לא מתכוונת ל"זבנג"). מה שיוצר סוג של חיץ בין הקהל ובין המספרים.

לכן אני כנראה לא כל כך נסערת מהעובדה שהחוברת החדשה של קבוצת "אקטוס" – "Dead Herring" - גדולה יותר מהסטנדרט, שהעלילות בה אינן קומיקס-קלאסיות, שהגישה האמנותית של המשתתפים בה התבגרה והתחדשה קצת, ושיש בה אי אילו הברקות פנים-איוריות שאני לא ממש עומדת על חודן. כמה שלא אתנגד לזה, קומיקסאות היא עניין טבעי עבורי בערך כמו בניית איגלו.

מה שכן, אני בהחלט יכולה להעריך את ההשקעה הניכרת בציורים המאופיינים והיפים של כל אחד מהמשתתפים, ואת הגימור המושלם והמקצועי של החוברת בכלל. האיורים של ירמי פינקוס עדינים ועמוקים, אסתטיקת הרטרו של בתיה קולטון, ולחילופין זו של רותו מודן, פוגעת ומבריקה, ובכלל, בכל הנוגע להפגנת כישורים ידניים, החוברת הזו, כמו שאר החוברות של החבורה, בהחלט מספקת את הסחורה.

אבל, אולי מכיוון שיש בי תמימות קומיקסאית, אני דורשת שיהיה שם גם משהו נוסף, כמו סיפור. לאו דווקא סיפור פשוט עם הפי-אנד וגיבורים שרייריים, אבל משהו שאפשר לעקוב אחריו ולהתעניין בו. הבעיה הראשונה היא שיש בחוברת הזו המון משתתפים (יותר מעשרה, שזה חמישה חברי אקטוס ועוד אורחים מרחבי העולם), מה שאומר שהסיפורים די קצרים. אפשר להתמודד עם זה, אבל רוב המשתתפים, בעיקר חברי הקבוצה עצמם, נכשלים, ומתקבלים סיפורים רעים למדי. אולי התרגום מעברית לאנגלית (החוברת כולה בשפה האנגלית) עוזר לזה, והעניין בהחלט ניכר בשני הסיפורים של אתגר קרת (שבדרך כלל אני אוהבת), שבאנגלית נשמעים פתאום כמו חיבורי חופש גדול של ילד לפני בר-מצווה.

הסיפור של רותו מודן, על הילרית שמנה ושתי בנותיה שננטשו על ידי אביהן, לא רע ביחס לשאר, ויש גם קומיקס שנון על ה-11 בספטמבר של ארט ספיגלמן (אבא של "מאוס"), סיפור אפל ויפהפה של אנקה פויכטנברגר, וחמישה פוסטרים מדליקים כבונוס. אבל בסך הכל יש איזו גיבוביות בעומס הזה, שלא מתלכדת לכדי אמירה או נושא כולל שמתמקם תחת שם הספר.

הסיפורים הישראליים, אפשר אולי לנסות לסכם, עוסקים בעיקר בגיבורים שמנסים לחיות כאן את חייהם הקטנים בנפרד מהמציאות הבוערת, אבל זו מחלחלת אליהם בכל זאת. כאלה בדיוק הם גם החברים באקטוס עצמם, שמנסים בכל כוחם לקיים תרבות זרה למקום. אולי משום כך נוצר הניגוד: למרות שהנושאים שלהם מתכוונים להיות "ישראליים", אופן ההגשה והאסתטיקה נשארים לחלוטין לא מכאן.

מצד אחד, זה בסדר גמור, המטרה הראשונית והחשובה של החבורה היא לשרוד ולמצב את עצמם, למרות היותם ישראלים, בשוק הקומיקס הבינלאומי. בזה נראה שהם בהחלט מצליחים, וזה ממש לא מעט. אבל מצד שני, בכל הנוגע לתרגום העבודה הזרה למשהו מקומי ולמיצובו של שוק הקומיקס בתוך ישראל, עוד ארוכה הדרך ורבה.