דרעק פרסרים

שבועון הבידור "רייטינג" עקב במשך שבועות רבים אחרי אחוזי הצפייה בתוכניתו הנהדרת של רינו צרור בערוץ 10. לא מדובר רק ביומן חדשות של עיתונאי מוכשר, אלא ביצירת אמנות חדשותית, ששילבה מסר חברתי נוקב עם עבודה סיזיפית, קצב מצוין ותמליל נוגע ללב. ייתכן שמועד השידור בשישי בערב היה מוטעה, כיוון שחלק גדול מהציבור שצרור נעשה פה לזעקתו הוא דתי או מסורתי, אבל בעשרות אלפי בתים של צופים מסורתיים בכל זאת צופים בטלוויזיה בערב שבת, וקשה להבין מדוע לא הצליחה התוכנית לזכות ברייטינג יותר גבוה. לפי הדיווח, שיא הצפייה עמד על ארבעה אחוזים, אבל בשבועות האחרונים, דווקא כשרינו היה במיטבו, הוא הידרדר עד לשפל מעליב של 2.8 אחוזים.

צרור ביקר בכל רחבי הארץ, חשף עוולות, כאב את כאבם של המפוטרים ושל המובטלים, עמד בתור ליד לשכות התעסוקה, ליווה הפגנות בנושאים חברתיים, עימת את נאומי הפוליטיקאים עם מעשיהם, את ההבטחה עם ההגשמה, חשף את נוכלותם ואת לבם האטום של ראשי השלטון, ביטא את כאבם של לוחמי אוקטובר 1973, ובעיקר ביכה את החלום הישראלי ואת שברו. נכון שגם הוא זז קצת ימינה בנושאים המדיניים,
"התאכזב" מיאסר ערפאת כמו רוב העיתונאים של המרכז הלאומני, אבל המסר החברתי וסגנונו הייחודי של צרור הפכו את התוכנית לחוויה מיוחדת. בבית שלי ניתקנו את הטלפון עד לאות הסיום של התוכנית.

אני מבין שראשי ערוץ 10 שוקלים את הפסקת שידור התוכנית, הנמצאת עתה באורח רשמי בחופשה. אני לא מאשים אותם, שכן מדובר כאן בפרויקט מסחרי ולא בשידור ציבורי במובן שהיה צריך לאפיין את הערוץ הראשון, שהפך לערוץ אורי דן (למעט פרשנותו הכלכלית המעולה של עודד שחר). אבל הציבור שצרור משרת אותו בנאמנות ובאמפתיה כזאת חייב להתעורר. לא די בכך שקורבנות הטרור החברתי-כלכלי של ביבי נתניהו ממשיכים לתמוך בליכוד ובש"ס הנרצעת, אלא שהם מפקירים את תוכנית הטלוויזיה היחידה שתומכת בהם ללא סייג. הם מעדיפים את דודו טופז, שלועג לאינטליגנציה שלהם ומחלק להם "פרסים", על רינו צרור, שלוחם עד הסוף את מלחמתם. הפופוליזם הנצלני של טופז מנצח את הניתוח החברתי המדויק ואת החמלה האמיתית של צרור. כך משתקפת הטרגדיה הישראלית ברייטינג של תוכנית טלוויזיה, שמבחינה עיתונאית וחברתית אין לה מתחרים בתולדות המדיום הזה בארץ. העניים אדישים, ואלה שמדברים בשמם מקבלים מהם כתף קרה. תשלחו את מאיר שטרית התאצ'ריסט וזולל העניים ואת תמר גוז'נסקי הסוציאליסטית לאסיפה משותפת בדימונה או בשדרות, ותראו במי יתמוך הציבור.

לא עולה על דעתי להאשים את הקורבנות במצבם. גם אנחנו, העיתונאים והפרשנים, חייבים דין וחשבון לפחות לעצמנו, על הכישלון התקשורתי והמוסרי הכרוך בשבירת חברת הרווחה הישראלית לנוכח עינינו צרור חשף את העזובה, שסופה לסכן את בטחונו האישי של כל ישראלי, להרוס את איכות חייו, להפוך את השחיתות לנורמה ואת מוקיעיה לאשמים. סימנים לכך כבר הופיעו בכמה עיתונים. אם האליטות בישראל יאמצו לעצמם את התודעה החברתית של "שינוי", אחרי שכבר אימצו את הנורמות וההשקפות המדיניות של המרכז הלאומני בראשות אריאל שרון ושמעון פרס, אז בעוד חמש שנים יחלק שר החינוך אורי דן את פרס ישראל לדודו טופז.


* המאמר מתפרסם באתר הגדה השמאלית - במה ביקורתית לחברה ותרבות